רגעים מושלמים וגם לא…

ידיו פתחו את ערוותה,

הבקיעו את אחוריה,

נטשו אותה, 

תפסו בה שוב, 

עינגו אותה עד שנאנקה,

מושפלת מאנקותיה,

מובסת,

מופקרת לכל דיכפין? 

אבל אז הוחזקה תמיד בצמידים שכבלו את ידיה זו לזו, אסירה מאושרת שהכל נכפה עליה, 

שדבר לא מבוקש מידה.

כאן זה היה מרצונה החופשי שנשארה כך, 

עירומה למחצה, 

בשעה שתנועה אחת, אותה תנועה שדי היה בה להקימה, די יהיה לכסותה. 

הבטחתה כבלה אותה לא פחות מאשר צמידי העור והשרשראות. 

האם היתה זו רק הבטחתה?

ועם כל היותה מושפלת,

ואולי דווקא משום היותה מושפלת,

כלום לא היה גם נועם בכך שכל ערכה נובע מהשפלתה זו,

מנכונותה להתכופף,

מצייתנותה להיפתח? 

קטע מספר שאני מאוד אוהבת :)