רגעים מושלמים וגם לא…

בזמן שהיה פעם ועכשיו נעלם לעולמים, ובמהרה יחזור, ישיום אחר יום שמיים לבנים, שלג לבן… וכל הכתמיםהזעירים במרחק הם אנשים או כלבים או דובים.

כאן, דבר אינו משגשג מעצמו. הרוחות נושבות בעוצמה, ולכן התרגלו בני האדם ללבוש אתמעיליהם וה- Manley, המגפיים שלהם על צדם, בכוונה. המילים כאן קופאות בעורן באוויר, וישלשבור משפטים שלמים מפי הדובר ולהפשירם לצד האש. כדי שבני האדם יוכלו לראות מה נאמר. האנשים כאן חיים בשיערה הלבן והשופע של אנולוק הזקנה, הסבתא הישישה, הקוסמת הזקנהשהיא האדמה עצמה. ובארץ זו חי לו אדם… אדם כה בודד עד שבמהלך השנים חצבו הדמעותערוצים עמוקים בלחייו.

הוא ניסה לחייך ולהיות מאושר. הוא צד. הוא טמן מלכודות וישן היטב. אבל הוא התאווה לחברתאנוש. לפעמים כשהפליג בקיאק שלו במים הרדודים וכלב ים התקרב אליו, זכר את הסיפוריםהעתיקים, כיצד היו פעם כלבי הים בני אדם, וכי השריד היחיד לאותם ימים הוא עיניהם, המסוגלות להביט במבטים חכמים ופראיים ואוהבים.

ואז היה חש לפעמים נקיפת בדידות כה עזה, עד שהדמעות היו ניגרות במורד הסדקים העמוקיםבפניו.

לילה אחד יצא לציד עד לאחר רדת החשכה, ולא מצא דבר. כשירח עלה בשמיים והקרחונים ביםהבהיקו, הגיע לסלע גדול ומנומר בלב ים, ועינו החדה הבחינה בתנועה חיננית להפליא על הסלעהישיש.

הוא חתר לאיטו, התקרב ובקצה הסלע האדיר ראה קבוצה קטנה של נשים, עירומות כביוםהיוולדן. האיש היה בודד, בלא כל חברים מבין בני האדם, מלבד בזכרונו - והוא נשאר שם והביט. הנשים נראו כאילו הן עשויות מחלב ירח, ועורן זהר בזהרורי כסף קטנים כמו הנקודות על עור דגיהאלתית באביב, וכפות ידיהן ורגליהן היו מוארכות וחינניות.

הן היו כה יפות, עד שהאיש ההמום ישב בסירתו, וגלי המים הקטנים נשאוהו קרוב יותר ויותר אלהסלע.הוא שמע את צחוקן של הנשים המרהיבות… לפחות נדמה לו שצחקו, ואולי היו אלה המיםהצוחקים בשולי הסלע? האיש היה מבולבל, משום שהמראה סנוור אותו. אבל באופן כלשהו, הבדידות שהעיקה על חזהו כפרווה רטובה נעלמה, וכמעט מבלי לחשוב, כאילו יועד לכך, זינקמהסירה אל הסלע וגנב את אחת מפרוות כלבי הים שהיו מוטלות עליו. הוא הסתתר מאחורי סלעהסלע ותחב את פרוות כלב הים אל תוך ה - qutnguq, מעילו.

זמן קצר לאחר מכן קראה אחת הנשים בקול ביפה ביותר ששמע מאודו… כמו קולות הלווייתניםהקוראים זה לזה עם שחר… לא, אולי דמה הקול יותר לקול גורי הזאבים המשתעשעים באביב… ואולי זה היה משהו עוד יותר טוב, אבל זה לא היה חשוב מפני ש … מה הנשים עשו עכשיו?

הן עטו את פרוות כלב הים שלהן, והחליקו את הים, בזו אחר זו, בצווחת ובקריאות שמחה. מלבדאחת. הגבוהה מביניהן חיפשה את פרוותה בכל מקום, ולשווא - הפרווה נעלמה. האיש נמלאאומץ - מנין לא ידע. הוא הגיח מאחורי הסלע ופנה אליה בתחינה, ״ אישה… היי לי… לרעיה. אני… אדם … בודד.״

״איני יכולה להיות רעיה, ״ ענתה. ״ אני שייכת לאחרים, אלה החיים temeqvanek למטה.״

״היי… לי… לרעיה, ״ התעקש האיש. ״ בעוד שבעה קייצים אחזיר לך את פרוותך, ואז תוכלילהישאר או לחזור כרצונך.״

עלמת כלב הים הצעירה הביטה בו בעיניים שנראו אנושיות לגמרי, אלמלא ידע את מוצאההאמיתי. ואז אמרה בחוסר רצון, ״ אבוא איתך. בעוד שבעה קייצים יוכרע הדבר.״

בבוא הזמן נולד להם ילד, והם קראו לו אורוק. והילד היה גמיש ושמן. בחורף היתה האם מספרתלאורוק סיפורים על היצורים החיים מתחת לים, ואילו האב גילף לו דוב באבן, בסכינו הארוך. וכשהיתה האם נושאת את אורוק הילד למיטתו, היתה מראה לו את העננים מבעד לארובהשבתקרה, וקוראת להם בשמותיהם. אבל במקום להראות לו צורות של עורב, דוב וזאב, היתהמספרת לו על אריות - ים ולוויתנים, כלבי ים ודגי אלתית… משום שאלה היו היצורים שהכירה.

אבל, ככל שחלף הזמן החל בשרה להתייבש. תחילה התקלף, אחר כך נסדק. העור על עפעפיההחל להתקלף. שיער ראשה החל לנשור לקרקע. היא נעשתה naluaq, חיוורת כירח. גופההשמנמן כחש. היא ניסתה להסתיר את צליעתה. עיניה הועמו מדי יום, אף שלא רצתה בכך. היאהחלה לגשש את דרכו בידיה, משום שראייתה נחלשה. וכך נמשך הדבר, עד שלילה אחד הקיץהילד אורוק משנתו לקול צעקות והזדקף במיטת הפרוות שלו. הוא שמע שאגה כשאגת הדוב - זההיה אביב שנזף באמו. והוא שמע בכי, כמו מוט כסף על סלע, וזו היתה אימו.

״ לפני שבע שנים ארוכות החבאת את פרוותי, ועכשיו בא החורף השמיני. אני רוצה שהדבר ממנואני עשויה יושב לי, ״ בכתה אשת כלב הים.

״ואם אתן לך אותו, אשה, תעזוב אותי, ״ הרעים בעלה.

״ איני יודעת מה אעשה. אני יודעת רק, שאני מוכרחה לקבל את מה שאני שייכת אליו.״

״ ואז תעזבי אותי בלא רעיה, ואת הילד תותירי בלא אם. את רעה.״

ובזאת הסיט הבעל את וילון העור שבדלת, ונעלם אל תוך הלילה.

הילד אהב מאוד את אמו. הוא פחד שיאבד אותה, ולכן בכה עד שנרדם… והתעורר לקול הרוח. רוח מוזרה, שקראה אליו, אוווורוווק, אווורווווק.״

והוא יצא מהמיטה, ממהר כל כך, שלבש את המעיל שלו במהופך ומשך את מגפיו רק עד מחציתרגליו. לשמע שמו הנאמר שוב ושוב, מיהר אל הלילה המורכב.

״ אוררררוק.״

הילד רץ אל הצוק הנשקף על המים, ושם, הרחק בים טרוף הרוחות, היה כלב ים ענק, שפרוותוכסופה…. ראשו היה אדיר, שפמו נשמט עד חזהו, ועיניו היו בגון צהוב עמוק.

הילד רץ אל הצוק הנשקף על המים, ושם, הרחק בים טרוף הרוחות, היה כלב ים ענק, שפרוותוכסופה… ראשו היה אדיר, שפמו נשמט עד חזהו, ועיניו היו בגון צהוב עמוק.

״אוררררוק.״

הילד דהר במורד הסלע, ובקרקעיתו נתקל באבן - לא, צרור - שהתגלגל מתוך נקיק סלע. שיערושל הילד צלף בפניו כאלפי מושכות של קרח.

״אווווורוק.״

הילד פתח את הצרור וטלטל אותו - זו היתה פרוות כלב הים של אימו. אוה, והוא הריח את ריחהמתוכו. וכשחיבק את הפרווה אל פניו ושאף אליו את ריחה, חלפה בו נשמתה בכוח, כמשבפתאומי של רוח קיץ.

״אוה,״ הזדעק בכאב ובשמחה, ושוב קירב את הפרווה אל פניו ושוב חלפה בו נשמתה. ״אוה,״קרא שוב, משום שנמלא באהבתה האין סופית של אמו.

כלב הים הכסוף הישיש הרחק בים… צלל לאיטו אל מתחת לגלים.

הילד טיפס על הצוק ורץ הביתה כשהפרווה מתנופפת מאחוריו, וצנח בבית. אמו אספה אותו ואתהפרווה אל חיקה, ועצמה את עיניה בהכרת תודה על ששניהם לא ניזוקו.

היא התעטפה ב פרוותה. ״ אמא, לא! ״ זעק הילד.

היא הרימה את הילד בזרועותיה, תחבה אותו מתחת לזרועה, ורצה ברגליים כושלות אל היםהגועש.

״אמא אל תעזבי אותי ! ״ צעק אורוק.

ומיד ניכר בה שהיא רוצה להישאר עם ילדה, שהיא באמת רוצה, אבל משהו קרא לה, משהו קדוםממנה, קדום ממנו, קדום מהזמן.

״אמא, לא, לא, לא,״ בכה הילד. היא פנתה אליו ובעיניה היה מבט של אהבה מחרידה. היא לקחהאת פני הילד בכפות ידיה, ונשמה את נשימתה המתוקה אל ריאותיו, פעם אחת, שתיים, ושלוש. ואז תחבה אותו מתחת לזרועה, כצרור יקר, וצללה אל הים, עמוק עמוק, ועוד יותר עמוק, ואשתכלב הים וילדה נשמו בקלות במצולות.

הם שחו עמוק עמוק עד שנכנסו למערה התת מימית של כלבי הים, שם הסבו יצורים שונים שאכלווזימרו, רקדו ודיברו, וכלב הים הכסוף והגדול שקרא אל אורוק ממימי הלילה חיבק את הילד וקראלו ״נכדי״.

״ מה שלומך שם למעלה, בתי?״ שאל כלב הים הכסוף הגדול.

אשת כלב הים הסבה את עיניה ואמרה, ״ פגעתי בבן אדם… גבר שנתן הכל כדי שאהיה שלו. אבלאיני יכולה לחזור אליו, משום שאם אחזור אהיה אסירה.״

״והילד?״ שאל כלב הים הישיש, ״נכדי?״ וכשאמר זאת רעד קולו בגאווה.

״עליו לחזור, אבי. הוא אינו יכול להישאר. טרם הגיעה שעתו להיות כאן עימנו.״ והיא בכתה. והשניים בכו יחדיו.

וכך עברו להם כמה ימים ולילות, ליתר דיוק, שבעה ימים ולילות, במהלכם שב הברק לעיני האישהולשיערה. פרוותה קיבלה גוון כהה מרהיב, ראייתה הושבה לה, גופה שב ושמן והיא שחתה בלאקושי. ואז הגיעה העת להושיב את הילד ליבשה. באותו הלילה שחו כלב הים הסב ואמו היפיפייהשל הילד, כשהילד בניהם. הם שחו מעלה מעלה, גבוה אל העולם שמעל למים, שם הניחו אתאורוק בעדינות על החוף הסלעי, לאור ירח.

אמו אמרה לו, ״ אני איתך תמיד. גע במה שנגעתי בו, במקלות האש שלי, ב - ulu הסכין שלי, בגילופי האבן של לוטרות וכלבי ים, ואני אנשוף אל ריאותיך משב אוויר לשירת שיריך.״

כלב הים הכסוף הקשיש ובתו נשקו לילד נשיקות רבות. לבסוף הצליחו להינתק מעליו, שחו ללבים, העיפו מבט אחד אחרון בילד ונעלמו מתחת לגלים. ואורוק, ששעתו טרם הגיעה, נשארמאחור.

עם הזמן גדל והיה למתופף וזמר ויוצר סיפורים רב כוח. אומרים, שכל זה קרה מפני שבילדותושרד לאחר שנלקח ללב ים בידי רוחות כלבי הים האדירות. ועד היום, ניתן עדיין לראותו לפעמיםבערפילי הבוקר האפורים, כשהקיאק שלו קשור לחוף, כורע על פני סלע מסוים בלב ים, וכמומדבר עם כלבת ים הקרבה אל החוף.

רבים ניסו ללוכדה, ולשווא. היא מכונה Tanqigcaq, הזוהרת, הקדושה, ואומרים שאף שהיאכלבת ים, עיניה יכולות לשלח את אותם מבטים אנושיים, אותם מבטים חכמים ופראיים ואוהבים.

מתוך: רצות עם זאבים