קמתי ב 11 … לא מכירה את השעות הללו.
הכל השתנה, אפילו האויר שאני נושמת. לא יודעת יש מין לכלוך כזה שאני לא מצליחה להסביר, ואולי זה תירוץ, כי הרי תמיד יש לנו כל מיני תירוצים לא להיות מסופקים… גם לפני המלחמה!
אבל לא זה לא תירוץ, משהו באנרגיה דחוס, משנה כיוון, זויות נוספות נוספו לתמונה הכללית והיא עמוסה ברגשות ואחריות ודריכות שלא היתה לפני כן.
ופתאום בימים האחרונים לצאת לגינה ולטפל בה נראה לי כבד וקשה למרות שאני מחזיקה במחשבה ובידיעה שכשאני נכנסת לזה משהו בי משתחרר, משהו במאמץ הפיזי, בלגעת באדמה, במים, בעצים נותן לי אויר לנשימה. אבל יש בי עייפות, עייפות עצובה כזאת
עייפות שחיבוק פשוט, עייפות של התכרבלות פשוטה שבה אני חולמת בהקיץ על חופש ואחווה.
ובהחלט רואים אותה את האחווה, אני שם בתוך המאמץ וזה מעיר אותי ואוסף אותי … ואז בום נפילה.
לא יודעת הרבה בלבול וחשש, בהתחלה גם היה פחד, עכשיו הוא נעלם באופן מפתיע, הביטחון חזר אליי. לפעמים כשאני רואה ערבי ברחוב המראות חוזרים אליי ואז יש בי רעד ודריכות. אילו הכל היה תמים ופשוט.
תמימות בואי אליי, בואי אלינו, לטפי את דרכינו כמו ליטוף של נוצה רכה לבנה.
אולי בכל זאת אצא לעבוד בגינה, זה יעיר את הטבע הפראי שלי וישכיח קצת את ההרגשה הלא ברורה.
