"אין כל קושי בכתיבה, כל מה שצריך לעשות זה לשבת ליד מכונת הכתיבה ולדמם."
כך אמר ארנסט המינגווי
וכבר יומיים אני שואלת את עצמי מתי אני מדממת,?
והאם כשאני יושבת לכתוב זה,
״ לשבת ליד מכונת הכתיבה ולדמם״ ..
לדמם את הצורך כאן ועכשיו
לדמם את התשוקה שלי שמתעוררת בין רגליי
לדמם את המקום של להיות בהכל ולא כלום
לדמם אותו.
לדמם אותה.
לדמם על חולצה נעימה שאני לובשת.
לדמם את הרגע הזה שאני יורדת על ארבע ושולחת לו תמונה.
לדמם את השתיקות שבבחירה.
לדמם געגוע.
לדמם כאב של מדינה.
לדמם אובדן של משפחה.
לדמם צעקה של אמא שרוצה את בני דמה בחזרה לחיקה.
לדמם בין רגע של שמחה אישי מול כאב של אומה ותקופה.
לדמם הצלפה של חגורה.
לדמם סלט פירות שהכנתי.
לדמם נשיקה מלאת תשוקה, ולרצות עוד, רגע אחרי שהשפתיים נפרדות.
לדמם את הדם שלי ניגר בין רגליי.
לדמם דמעות מלוחות של עצב ושמחה זולגות על פניי.
לדמם את הרגע הזה שאני מדממת כאן בבית, על כיסא בפינת אוכל, אחרי אמבטיה ושיער מסורק, ושורט גינס קצר באמצע החורף כי בא לי להרגיש את הרגליים המשוכלות שלי מדממות תשוקה של רגע, ונינוחות בלתי מתפשרת, וחופש של תודעה, ורוח שמנפנפת פעמון בחצר בצליל שמזכיר תקופה אחרת.
ארנסט יקירי
אני עוד אמשיך לחשוב על הרגעים בהם אני מדממת
ואתה תמשיך לתת לי השראה איך למצוץ ולדמם כל טיפה מהחיים האלה כאן ועכשיו
כי אתמול היה
והמחר אינו לעולם
אז אני מדממת עכשיו
מדממת תשוקה.
שבת שלום הכי שבת מהלב ❤️
