רגעים מושלמים וגם לא…

מגירה

כמה מגירות

כמה מחברות

כמה בחוץ

כמה בפנים

המגירה שלי מלאה.

מלאה בעצמי ובמחשבות.

מלאה בכלום לעשות.

הכלום לעשות מזכיר לי אסוציאטיבית

הריון, 9 חודשים שבהם צומח זרע חדש בלתי נראה ומרגיש כמו העולם כולו.

מתישהו כשהבנתי שלא אוכל להיכנס להריון שוב, לא כי לא יכולתי, פשוט הבנתי שזהו, זה כברלא יקרה יותר, סיימתי להיות בהריון ולא תהיה הזדמנות נוספת. ההרגשה היתה תחושה שלפרידה.

פרידה מיכולת נשית ואינטימית שהיתה שייכת לי ולמשמעות שלי כאישה, כיוצרת חיים.

הריון זה דבר נפלא, להתעבר, להתחבר עם זרע קטן ומתוק שצולל לתוך הביצית הקטנה שלי, חודר לתוכה ונעלם ומשנה צורה.

הבטן שמתהווה, היצור הקטן הזה שמתפתח בתוכי, חלק ממני וחלק מעצמו, כמה קסם ופליאהביצירה של עולם חדש שנקרא אני,

אני אני

הוא אני

היא אני

וכל אחד הוא אני של אני

ולידה, אוהו לידה, הגוף שבשל לשחרר פרי חדש החוצה אל עולם שלם, ענק, מורכב ומיוחד,

רציתי, רציתי כל כך אבל ההגיון והזמן אמרו שזה לא יקרה שוב.

משהו חדש גדל בתוכי, כבר לא עובר קטן, אולי רעיון, אולי דרך, נתיב,

ויש שם כלום במקום הזה, רביצה בתוך רחם שנקראת האמבטיה שלי, אני זאת שיושבת בתוךרחם הפעם.

ואני סקרנית, ולפעמים חסרת סבלנות מורטת עצבים, ולפעמים מפוצצת הורמונים ודמעותשזולגות על פניי, ומילים, ומחשבות, ודמיונות, וחלומות, ופחדים, ותהיות, ושמחה, וצחוק,

קיצר … משהו חדש מתחיל… ואני מרגישה את זה

שבת שלום 💛