הטיוטות נערמות
החשיפה מתעוררת
הטיוטות קטנות
והאומץ גדל
האומץ פשוט לכתוב ופשוט ללחוץ ״פרסמי״.
לא תמיד אני מצליחה לראות את האומץ
הוא נגלה אליי בכל מיני צורות.
נחשף אט אט כמו אבנים בצידי הדרך.
אבנים.
כמה יש באבן אחת קטנה שנערמת לה בתוך הר
אבנים שנחות את מנוחתם,
אהבה גדולה שלי.
יצא לי להחזיק אבן ולהתרגש
להרגיש אותה בתוך תוכי.
בגוף שלי.
אבן יקרה שלי, את מקרקעת אותי.
טיוטות של רגעים קטנים בתוך.
הלוואי ויהיה לי אומץ מספיק קטן להוציא אל האור את הטיוטות שלי
אלה שהן לא מספיק
אלה שאני חשופה
אלה שהפגיעות שלי מתפרצת בתוכן
אלה שהם סתם
אלה שהם רגע אמיתי ופשוט וקטן
אלה שמפחידות אותי
אלה שאני אוהבת רק ביני לבין עצמי
אלה שאין להן צבע או טעם או ריח
אלה שהן קוץ מדברי
אלה שהם תשוקה נסתרת.
אילו הייתי נותנת למחשבות שלי לצאת לטיול ברחוב.
או סתם לשבת על חוף הים עם בירה קרה ובגד חם.
טיוטות, אבנים, מחשבות ומה שבניהם.
