האם אני מעיזה לחלום ולהעינות לכמיהה שמתעוררת בליבי?
האם אני יכולה לחוות שמחה שלי ושל הסובבים אותי?
האם אני יכולה לרקוד בפראות? לתת לשיכרון חושים למלא אותי עד קצות האצבעות והרגליים?
מה כיווץ אותי עד עמקי נשמתי ומה ריווח את לאושר אינסופי?
האם אוכל להבחין ביופי גם כאשר אינו נראה לעין בכל יום?
האם אני יכולה לחיות עם כישלון ולהשתמש בו ככלי להרחבת הלב והמחשבה שמניעה אותי?
האם אני יכולה לקום בבוקר אחרי לילה של יגון וייאוש, סחוטה ומוכה עד העצם ולעשות מה שצריך כדי להאכיל אל ילדיי?
האם אני אוהבת להיות לבד עם עצמי ואני אוהבת את חברת עצמי ברגעים ריקים?
האם העמוד במרכז ולא ארתע?
מה מקיים אותי מבפנים?
את כל השאלות הללו נשאלתי היום, והן פרצו סדקים לתמונות במסע חיי.
יוצאת למסע חדשות בעיניים סקרניות ולב פתוח מלא בהתרגשות.
האופק מהול בעצב והיסטוריה פצועה ושסועה
אבל יש אופק
ויש זריחה
ויש שקיעה
ויש לי תקווה
