המחברת רטובה
היא נרטבה אתמול כשהנחתי אותה בצד על השיש כדי לשטוף ידיים.
סופש הססני, צעדים קטנים במקומות לא מוכרים, הפחד מתבטא בכפות ידיי.
האש בוערת בתוך הגוף שלי, הביישנות מתפתלת לה בשקט מבחוץ וכמו רעם בתוכי.
אני בתוך היער, עדת נשים סביבי, יהודיות וערביות, רק המבטא מסגיר את המהות, מהות נשיתשרוצה לצאת ולהתפרץ, להיות חופשיה באשר את.
כבר שמונה חודשים שאני מפחדת כשאני שומעת מבטא ערבי, הגוף והנפש זוכרים את הקולות, את היריות והפיצוצים, את המוות והפחד, ומשהו אחר דוחף אותי, דוחף אותי לעשייה, עשייהנמרצת, לצלול לתוך האמת ולצאת החוצה לסדר אותה, כאילו הנפש שלי אומרת, ״לא, זה לאיתכן, איך זה יכול להיות?, מהר, מהר, מהר לרוץ לשפוך טוב, לשפוך בהירות, לשפוך שליטה, ולהוסיף קצת צבע לתמונות הנוף שקפצה משום מקום לתוך חיי וחיי אנשים רבים כל כך במדינהשלי.
אז הנה אני כאן באמצע היער, מתחברת לשורשים שלי, נשים שרות בעברית וערבית ביחד, מדליקות נרות לתפילה ואור, לאחדות, לברכה חדשה לצד פיצוצים, פיצוצים שחובקים אתגבולותינ, והמילה גבולות מעלה בי כל כך הרבה תחושות ומחשבות, מהן הגבולות שלי בתוךמעגלים כל כך רבים שבהם אני נמצאת, מעגלי הקולות, מעגלי הבחירות והחלומות שלי, כאילואני מיקרוקוסמוס של גלקסיה נשית אנושית בתוך יקום ענקי ובלתי נתפס.
אני בתוכו, חלק ממנו, פינאצ קטנה שעטופה בכל כך הרבה אהבה ועדיין בוחרת להיות נוודת שלאיזורים לא מוכרים, מנכיחה את עצמי באיזורים שוברי שיגרה, האי נוחות מחדדת אותי ואתהתחושות שקיימים בי.
בתוך הזרימה יש כל כך הרבה התנגדות.
זוהי האש, עכשיו אני מבינה, ולאט לאט אחרי לילה באוהל קטן ומקלחת רעננה באמצע הטבע ב6:00 בבוקר אני מבינה שכל מה שאני צריכה זה להיכנע, כניעה מוחלטת.
אין אמת אחת
אסור לשכוח
אין אמת אחת
למרות מה שאומרים
העצב הוא ברכה
והפחד בסך הכול
דאגה לעצמך