מסדרון אפל
ידיי מגששות
לוכדות את הקור של הקירות שמקיפים אותי
עוקבת אחרי מסלול בלתי נראה
אני רק יודעת שהדרך מובילה לאי שם
ריחות של קטורת מנחמת עולים מתוך האדמה
ריצודי אורות מטשטשים מציאות עם דימיון.
אני בוהה באפלה, המילים עולות בתוכי
טעם הנוזל האחרון שבלעתי עדיין טמון בתוך זיכרון מתוק של אובדן חושים, ראשוניות, מילים שפוקדות אותי על ידיי ופי הפתוח לרווחה.
אני מגששת בצעדיי, הדרך נמשכת, המסדרון מתעכל ימינה ואז שמאלה, עיניים נוצצות מביטות בי, כאילו מלוות אותי את הדרך, הלבד נוכח באפלה, תחב ולחות מרכחים את השהייה, אור אדום מהבהב את צורתה של של פסיעה שעמודת לנגוס בתוך צנצנת רטובה ומתקתקה, הלשון מלקקת את הדפנות, רודפת את קצה הטעם, אני בולעת את הרוק, מפוזרת בין לקחת אויר, להקשיב להנחיות, להרגיש את הדרך, ולצרוב את טיפת הזמן של הרגע שהולך ומוביל אותי, אני עוצרת, נצמדת אל הקיר, נאנחת, מעבירה את ידיי בשערות ראשי, זה מרגיע אותי, השיער שלי ארך, כבר הרבה זמן הוא לא היה ארוך כל כך, לפעמים אני מרגישה אותו מצייר את קווי המתאר של החלק העליון של הישבן שלי, ובעירום זה נעים, אני מניעה את ראשי לצדדים וגורמת לו ללטף אותי כמו נוצה שמתהדרת על עורי הרך והנעים, המפגש מרגיע אותי.
אני מרימה את ראשי למעלה, לוקחת נשימה עמוקה, יודעת שגם כשאני צוללת לעומק יש רגע שבו אני מזנקת למעלה בעוז ועוצמה, מוציאה את הראש ולוקחת נשימה כאילו שזאת הפעם הראשונה.
אין לי כוח להמשיך, אני גולשת מטה, מתיישבת על האדמה, מניחה ידיים ומרגישה אותה, הקולות בחוץ מרגיעים אותי, אני יודעת שאני לא לבד, ועם זאת בא לי ברגע הזה את השקט של המסדרון. המקום הזה שבין לבין.
אני יודעת שאני בתוך המעבר, הקולות עדיין לא ברורים, לפחות לא בפעולה.
הוא דוחף אותו עמוק וחזק, אני נחנקת, כמעט מקיאה, אני רוצה עוד וגם רוצה שיפסיק, אני רוצה לשחרר את הידיים והאמת שאני יכולה כי הן לא קשורות, בכל אופן לא פיסית, בראש הן קשורות, כי הוא אמר, ולרגע הן רוצות להיפרד ואני מחזקת את הקירבה בניהן אחורה, הוא מוציא ואני נושמת לך ואז הוא שוב מחזיר, חזק ועמוק, עוד ועוד ועוד. ואני אוהבת את האפלה, והמיינד שלי טס לאלף כיוונים ואז נעלם לשקט, נעלם לתוך הכניעה שעוטפת אותי בתוך סערה.
ואז שקט.