איך יכול להיות
שאת מתעוררת בבוקר
ומתכננת לך יום…
והוא פתאום,
מקבל תפנית 180 מעלות.
מבוקר שיש לך אבוש
סיימת את היום כשאין לך.
יש לי בחילה.
העיניים שורפות ומפוצצות מבכי.
מזל שלפחות בעלי והילדים טסו אתמול
ואני לא צריכה להסתיר את האבל והיגון.
אז כמו כל דבר שנכתב פה בפינה החשוכה שלי,
גם זה חלק מהמסע שלי בעולם הזה.
לפני קצת פחות משלוש שנים,
בהודעה שהצחיקה אותי
התחילה ונרקמה לה הרפתקאה
שהתגלגלה לאבוש וגורונת.
עברנו ביחד לא מעט משברים
זוגיים, אישיים, תעסוקתיים, מלחמה, טילים.
עד שהגענו לקצה של גבול שממנו אני צריכה להמשיך לבד.
ההתחלה הייתה מוזרה כזו,
לא התכנסנו לשום משבצת.
אבל לאט לאט,
התחלנו והצלחנו לייצר לעצמנו
עולם משלנו.
כזה שמתכנס, שמרגש, שמרטיט.
לא רק הממשק הפיזי בינינו
שהוא out of this world,
מצאנו נפש דומה,
חברות נדירה
הרבה שטוזס וצחוקים
אבל בעיקר,
ממש מהמפגש הראשון שלנו
איזו תחושת בית,
רוגע ונינוחות
שטרם מצאתי בקרב אנשים אחרים.
ולמרות שידענו תמיד,
שזה לא לתמיד,
זה תפס אותי לא מוכנה.
אני לא רוצה.
לא בא לי.
אבל עמוק בפנים,
ועם כל הקושי,
אני יודעת שאבוש צודק.
זה פשוט מבאס אותי
ששוב אני מוצאת את עצמי
בדיוק באותה הנקודה.
בנקודה הזו,
שלי זה לא מספיק
אל מול המקסימום של הצד השני.
מכה קלה בכנף
(יותר מרגיש כמו התנגשות חזיתית בסמיטריילר)
או באף גורה שלי.
מרגישה דחויה
מקולקלת
טו מאצ׳
ולרגעים,
שאני כנראה לא שווה את זה.
יודעת שזה סתם האומללות
שמתעתעת בי
ושבגדול, אבוש דואג ללמד אותי
שחשוב לבחור בי.
אבל זה קשה ומבאס ואוף.
תודה אבוש (שלי)
על 3 שנים נפלאות
מלאות בליקוקים, הזעות ורטט בלתי נשלט.
מלאות בעוצמה ועומק.
ובעיקר, מלאות בעיטוף וחברות נדירה.
למדתי המון על עצמי ועל החיים בזכותך.
אוהבת אותך
גור שלך