ש״ע | ז׳ | פעולה של כריכת הזרועות סביב מישהו אחר, לרוב מתוך חיבה, נחמה או קרבה רגשית.
ככה זה כתוב במילון.
יבש. טכני. כאילו מדובר באיבר בגוף ולא בפעולה שיכולה להציל נפש.
כאילו שחיבוק הוא רק שילוב של ידיים.
כאילו שאין שם גוף שמונח על גוף,
לב שנצמד ללב,
ונשימות שמסתנכרנות אחת עם השנייה.
אבל חיבוק אמיתי…
כזה שנמשך עוד שנייה אחרי שהלב נרגע,
הוא רגע שבו שניים מפסיקים להיות נפרדים,
ונעשים משהו שלם יותר.
זמני, אבל שלם.
זה לא רק הנחמה שמקבל החיבוק מרגיש,
זה גם זה שנותן, שמאפשר, שמכיל,
ששם את הידיים שלו ואומר בלי מילים:
״אני פה. וגם את/ה. ואנחנו לא לבד״.
לפעמים אני מחבקת כדי לא להתפרק.
לפעמים כדי לעזור למישהו אחר לא להתפרק.
אבל ברוב המקרים,
אני מגלה שזה לא משנה מי נזקק לזה יותר,
כי חיבוק אמיתי תמיד מחבק גם בחזרה.
בין אם זה חיבוק של בוקר,
חיבוק של גור הקטן שלך שעצוב או בוכה,
חיבוק של עונש שנגמר,
או של סליחה שלא נאמרה,
או פשוט חיבוק שנועד רק להזכיר לנו,
שגם אם לפעמים אנחנו מרגישים קטנים או לא משמעותיים, אנחנו לא לבד.
בתוך הידיים הנכונות,
העולם כולו משתתק
ונעשה קצת פחות כואב.
זה ממש כמו reset.
לנשמה.
לכאב.
ובעיקר, למחשבות שברחו רחוק מדי.
אז אולי חיבוק לא פותר הכול,
אבל לפעמים הוא בדיוק הדבר הקטן הזה,
שמאפשר לנו, לקחת נשימה עמוקה
ולהרגיש שאין דבר שיכול עלינו בעולם.
והכי יפה?
שבשביל חיבוק טוב,
לא צריך מילים,
לא תיאום מראש,
ולא אישור בכתב.
רק מישהו אחד שיפתח זרועות,
ומישהו אחר שיבחר להישען.
וכל היתר, פשוט קורה מעצמו.
חיבוק לכל מי שמרגיש שהוא זקוק לאוויר לנשימה 🫂
