זוכרים את הסאמר קאמפ שלי?
בואו נצלול בשנית.
באמצע יש את הבניין המרכזי
בו הייתה קומת מגורים לבנות
וקומת מגורים נפרדת לבנים
הארוחות היו מוגשות
תמיד
בשעות קבועות
והיו מאוד בריאות ומזינות
המתוק היחידי היה שוקופופס.
כשקלוגס עוד היה נחשב לסיריאל איכותי 😝
כל חניך היה מקבל מספר (🤭)
שהיינו צריכים לתפור או להטביע על הבגדים
עוד בארץ לפני ההגעה.
ואז היתה מוטלת עלינו המשימה
לשים את הבגדים המלוכלכים במכבסה
ולדאוג לאסוף בחזרה
אחרת לא יהיה לנו מה ללבוש.
האחריות עלינו!
היינו מקבלי ״דמי כיס״ שבועיים
בהם היינו יכולים לקנות מהההה שבא לנו
(מקסימום איזה טוויקס במכונה)
כי מה כבר אפשר לקנות באמצע ההרים בשוויץ?!
ומשמעת!
הו המשמעת!
כל חדר הכיל מיטות קומותיים
ל4 או 6 בנות
ולאחר ההתארגנות בוקר
על כל חדר להיות נקי ומסודר.
מה זה מסודר?
סדין מתוח
פיגמה מקופלת יפה על הכרית
!לא מתחת לכרית!
שמיכה מקופלת לחצי שצד הקיפול פונה לדלת.
ובכל בוקר הייתה נעשת בדיקה.
וכל חדר היה מקבל ניקוד.
בכניסה לחדר האוכל
היה לוח שעם עם טבלה,
מספרי החדרים והניקודים.
ובסוף כל שבוע
היו סוכמים (ידנית! אנחנו בשנות ה-90)
והחדר עם הניקוד הגבוה ביותר
היה מקבל פרס!
פונדו מתוק ובקבוק קולה!
אחחח
Sweet victory
האם האהבה שלי לרצועה קצרה
והרצון לנצח ולזכות בפרסים
היא תוצר של החינוך שקיבלתי שם?
או שתמיד אהבתי את הדברים האלה
והמסגרת בקאמפ פשוט הזינה לי את הצורך?
כמה מהדברים שחווינו כילדים,
עיצבו את העדפות שלנו כאנשים מבוגרים?
Nature vs nurture
זה תמיד הויכוח?
או שזה תמיד הויכוח!
ולמה הכל פתאום מרגיש קשור למיניות שלי?
אני אגיד לכם למה!
כי מיד חולפת לי במוח המחשבה
כמה זה מחרמן אותי
שמישהו יעשה אינספקשן יסודי
לכל סנטימטר בגוף שלי
לאט
לאטטטט
יקח את הזמן
יתחוב אצבעות
ימולל
יקרב לאף ויריח
אולי יטעם מקצה האצבע
ואז יצא איזה הנהון או צליל אישור
שיגע עמוק בבטן התחתונה שלי
שתתהפך ותרטיט אותי
ובסוף,
אם ולכשימצא את הכל
מונח במקום,
נקי, מסודר ולטעמו
יְזַכֶּה אותי בפרס הפרסים!
מה עוד אני צריכה בחיים האלה?
אולי רק קפה
וליקוקים!
גם לשון עמוק בפה!
טוב נו
די!
גם זין בכוס.
תמיד זין בכוס!
אבל הבנתם ת׳קטע כן?