יש לי חולשה.
בעצם… יותר כמו חיבור עצבי־רגשי־מיני
שעובר ישירות מהקרקפת
לכוס.
נקרא לו בשמו בישראל,
Hair pulling
😜😜
מאז ומתמיד אהבתי שמושכים לי בשיער.
אצלי זה בסיסי
כמו צביטות בפטמות.
אבל רק אחרי שהכרתי והתנסיתי באבוש
הבנתי
שעד שהוא הגיע,
האנושות פשוט לא ידעו איך
לעשות את זה
כראוי.
לי, בכל אופן.
כי יש משיכת שיער
ויש משיכת שיער.
יש את אלה שמפחדים להכאיב.
יש את אלה שמגזימים.
ויש את אלה שמושכים
כאילו השיער הוא ידית אחיזה
ואז הראש נמשך אחורה
וזה סתם כואב בצוואר.
אלו, אני כבר זקנה!
אחרי הסשנים הראשונים עם אבוש
הייתי מסתובבת ימים שלמים
עם קרקפת בוערת.
רגישה.
חיה.
כל מגע קטן בראש
היה שולח גל
למקומות אחרים בגוף שלי.
לאט לאט,
הבנו,
שלא רק שאני אוהבת את זה,
הגוף שלי מציית לזה.
כל לפיתה,
כל משיכה,
הכוס מגיבה
כאילו היא מחוברת בכבל ישיר.
כמובן, שיש גם צד מצחיק לכל הסיפור.
כי אחרי סשן שלנו
החדר נראה כמו אחרי
איזה סשן דילול האסקי במספרת כלבים 😜
אין סיכוי שהחדרנית במלון
לא שואלת את עצמה
מה לעזאזל אנשים עושים בשביל קצת עונג.
וגם עכשיו,
כמה ימים אחרי סשן עם אבוש,
זה סתם יום רגיל.
מרימה את השיער לקוקו.
נשענת אחורנית טיפונת על השיער.
ובום.
אני כבר לא כאן.
אני שם.
בערב ההוא.
עם הידיים שלו.
והלפיתות הנכונות.
וישר, בא לי!
בא לי להיות שוב
בזרועות של אבוש.
שישחק לי בשיער
שימשוך,
שילפות,
שיבלגן לי את השיער
ואני אתלונן
שבסוף אני אשאר קירחת!
ולמה אני מבלבלת לכם במוח?
כי!
זה לא באמת על השיער.
זה על הידיים שיודעות.
על הגוף שמקשיב.
ועל זה שמישהו סופסוף
יודע להנדס אותי
בדיוק כמו שאני צריכה.
דהה!