|
|
|
גוללת בפיד הבלוגים
רואה פוסט של מישהי
שמלקקת לעצמה את הפיטמה
וחושבת לעצמי
שאני לא אוכל יותר ללקק ולנשוך לעצמי את הפטמה
😱😱😱😱
הדברים שגורות עם ציצוש קטנים וחמודים
צריכות להתמודד איתם!
#ציצושזההחיים
גדלתי בבית
שהתפקידים היו מאוד ברורים
אבא שמפרנס
ואמא שנשארה בבית
גידלה, טיפחה, אהבה.
לא כי היא לא הייתה מוכשרת,
אלא כי ככה הם הסכימו בינהם שיהיה.
אני,
כבר בתור ילדה קטנה,
נשבעתי!
שכזה דבר אצלי לא יהיה.
אני אהיה אמא עובדת,
אמא שמגשימה את עצמה,
בטח לא תלויה כלכלית באף אדם.
סטופ כדור הארץ!
20 שנה קדימה,
בחרתי לי בן זוג,
שלא דובר את השפה,
שלא קורא את המילה הכתובה,
כזה שלא טוב בעימותים,
או במשא ומתן,
בטח לא בעברית.
לא יהודי עסקן ממולח by the book.
מה שלא חשבתי עליו
זה שה-כ-ל ייפול עליי.
כל כך פחדתי להיות תלויה,
שבניתי לעצמי חיים
שבהם כולם תלויים בי.
ופה….
בעולם הזה שלנו,
פה,
זה המקום היחיד
שבו אני יכולה ובוחרת
כל יום מחדש
לתת מקום לכמיהה העמוקה הזו שמושרשת בי
להיות תלויה
להיות זקוקה
להיות קטנה
להיות טיפשה
לא להחליט
לא להניע
לא להנהיג.
פשוט
להיות
מה
שהוא
רוצה
שאהיה
ההגדרה המדעית:
״חומר היגרוסקופי הוא חומר שסופח לחות מן הסביבה באמצעות ספיחה (adsorption) או בליעה (absorption), עד להגעה לשיווי משקל עם הלחות היחסית באוויר.״
ברור שאין באמת שום קשר מדעי בין איך שחומר היגרוסקופי עובד לבין איך שהכּוּס פועלת.
דיסקליימר: הכותבת איננה מדענית. לפחות לא של ביולוגיה.
רק חיפשתי מונח, שישביע את רצוני בתחום הרטיבות התמידית וזה הכי קרוב שמצאתי.
וגם, זה קצת הרגיש לי כמו כותרת שאנשים יקליקו עליה 👻👻👻
הכּוּס שלי,
תמיד לחה ורטובה.
תמיד.
בכל שעות היום.
גם בעיתות מלחמה.
בביוץ - זה ממש כמו ברז שנשכח פתוח.
וכשאני תחת הידיים של אבוש,
אני שלולית!
גם במוח וגם בכּוּס.
כשאבוש חופר עמוק בתוכי,
ואז משנה לאיזו זוית שמטיסה אותי לחלל,
זה ירגיש כאילו הברז התפוצץ והכל משפריץ.
ואני?
גם מבעד למוח נזלת האפוף והלא מתפקד שלי, אצחקק וארגיש מבוכה.
למה מבוכה?
כי זה מביך כמה רטוב זה.
כי זה מביך כמה היא לעולם לא מתייבשת.
כי זה מביך שאני כמו חזירה רוצה ויכולה עוד ועוד ועוד.
זה פשוט מביך שכלום לא מחסל אותה.
שעות.
ליטרלי שעות שאבוש חופר בה.
וגם אז, היא מגיבה כאילו רק התחלנו.
אני ואבוש תמיד צוחקים שהחלום זה להגיע למצב שאני מתחננת שדי! מספיק! אני לא יכולה יותר!
והנה, במפגשים האחרונים שלנו,
אני מוצאת את עצמי אחרי שעות של רטט בלתי נשלט ותחושות חשמל מקצות האצבעות ועד המוח זועקת שדי! אני לא יכולה יותר אבוש! ל-א י-כ-ו-ל-ה!
לא שזה באמת עוזר לי,
הוא יסיים איתי כשהוא יחליט.
ולהפתעתי הגמורה
כשהכל נגמר
ועד למחרת בבוקר,
הכוס י-ב-ש-ה!
אבל ממש.
דממת אלחוט מגברת חזירה.
זה קצת מוזר,
זה קצת חדש,
וזה ממש לקצת זמן 😜
כי למחרת בבוקר,
המפלצת מתעוררת מחדש,
הברז בְּמַעֲלֵה המוח נפתח,
וכל ההיגרוסקופיה הזו מתחילה לה מחדש.
מאז שאני זוכרת את עצמי,
ממש ממש מהרגע הראשון שכולן נהנו,
מניצנים קטנים שתפחו להן מבעד לחולצה,
לי היו שאדיים!!
את מרבית שנותיי כמתפגרת,
העברתי בגופיות ספגטי ומחשוף נדיב,
עם חזיות מציקות וחונקות ובעיקר, מבוכה ללכת בלי.
כמובן, שהיו אתגרים, כמו לכל אחת עם חזה גדול.
חולצות מכופתרות זה לא בא בחשבון.
חזיות עם כתפיות דקות היה מדע בדיוני.
והתשומת לב שזה משך לעיתים הייתה פחות נעימה לי.
עם השנים,
ככל שתפחתי, ככה גם הם.
היו שנים שצד אחד של החזיה שלי היה בגודל אוהל.
מי ידע שיש מידות כמו G?! זה לא שפוי.
ככל שהצטמקתי, גם הם.
וככל שהזדקנתי, כך גם הם אט אט צנחו להם.
שלשום,
אחרי 20 שנה של פנטוזים.
נכנסתי תחת סכין המנתח,
ונפטרתי מהשאדיים המציקים האלה!
עכשיו,
אחרי המקלחת הראשונה,
הורדתי את חזיית החנק והתחבושות,
והפלא ופלא
נגלו אליי שני ציצוש חמודימים וקטנים.
שעומדים,
ובטוח יהיו שובבים.
ואני, שמאמצע הלילה כבר לא הצלחתי לישון
וכל הבוקר הסתובבתי עם בחילה וחרדה קלה,
דאגתי קצת מה יקרה אם לא אוהב את מה שאראה?
שמחה לשתף,
שהתבדתי.
כי אחרי המקלחת,
עמדתי,
הסתכלתי על עצמי במראה,
חייכתי חיוך גדול,
נתתי להם ליקוק וחפינה מנטאלית,
ובעיקר חיבקתי את התחושה הזו
של הודיה,
של איך זה מרגיש כשאת מגשימה לעצמך חלום.
ביי ביי חזיות
Wasn’t nice to meet you!
אני משתדלת לשמור על סדר כרונולוגי בבלוג.
אבל מלחמות, טילים בליסטים וג'ינגול החיים
השאירות את הטקסט בטויטות!
************************************
17.03.26
ממול הבית שלי,
יש מרכז מדעים / מתנס שכזה
ומידי פעם, מתמקמת לה בחוץ ניידת צהובה.
קצת לפני יישלח אסמס שמעודד לבוא, להירשם
ולתרום דם בעיתות מלחמה.
אנחנו ב-2026 היום אז אי אפשר פשוט להגיע.
ואיכשהו תמיד אני אפספס את ההודעה.
וכשאקליק על הלינק, כל התורים כבר יתפסו.
היום, איך שהתקבלה ההודעה
ישרררר לחצתי ותפסתי לי תור!
די!
חלאס!
לא יכול להיות שבנאדם רוצה לתרום דם
ולא יתנו לו כי כל התורים נתפסו!
הגעתי בזמן, עמדתי בתור ללקיחת מדדים.
קיבל אותי איש מבוגר וחמוד בשם צביקה,
שאשתו הייתה מאודדד לחוצה שהוא מסתובב מחוץ לבית
בזמן שטילים בליסטים ואזעקות עוטפים את חיינו.
בזמן שצביקה מנסה להרגיע את אשתו,
הוא מעלה את הפרטים שלי על גבי המסך שלו,
מנתק אותה ומסתובב אליי ואומר לי
"את חלומו הרטוב של כל מתרים דם"
(זה כי סוג הדם שלי הוא 0-)
ווינק ווינק!
"דקירה קטנה באצבע, אל תדאגי זה לא כואב"
לכי תסבירי לו שדווקא נעים לך כואב...
ווינק ווינק ווינק!
ובזמן שאנחנו ממתינים לתוצאה
הוא מסביר לי בסבלנות
על סוג הדם שלי, כמה שהוא "מיוחד" .
כזה שכולם יכולים לקבל ממנו והוא יכול לקבל רק מעצמו.
וכשמתקבלת תוצאת ההמוגלובין שלי
הוא תופס אותי ביד ואומר לי
"את שומעת, גם O- וגם המוגלובין כזה,
בכל פעם שאת רוצה לתרום דם, פשוט תבואי.
בלי תור, בלי כלום, אני מבטיח לקבל אותך".
מה אגיד ומה אומר?!
אין כמו להרגיש סלבס במד"א :)))
משם עברתי לגברת שתשאב ממני את התרומה
איך שנשכבתי שם על המיטה והושטתי את היד
היא קראה למתנדבת לידה לבוא לראות
איזה ורידים שמנים ועסייסים יש לי
מצחיק. והאמת די מספק.
המפלצת התחרותית שבי,
תחרותית עם העולם,
תחרותית עם עצמי,
חשה איזו תחושת ניצחון דבילית!
כאילו מה זה עוזר לי שקל להתחבר לי לוריד?
ואיך זה בדיוק עוזר לי
שהדם שלי כזה נדיב לכולם?
כשעצרתי לחשוב על זה לרגע
זה די סימבולי, מאוד אני.
לתת לכולם את כולי ולא לדעת לקחת מאף אחד אחר.
#מחשבות-מלחמה
זו הפעם הראשונה מאז שהצטרפתי לכלוב שלקחתי ״הפוגה״.
מידי פעם הבלחתי איזו הצצה קצרצרה.
אבל לא הצלחתי למצוא את הצורך הפנימי שהיה בי להיכנס ולהיבלע בתוך האתר באופן יומיומי.
כמו כל אלה לפניי ששיתפו שעזבו לקצת, הם תמיד אומרים שזה מרגיש כאילו הכל וכלום לא השתנה 😄
אז לפני כמעט שנה, התגבשה לה קבוצה שבזמנו הייתה קצת יותר גדולה (היום כבר הצטמצמנו לכמות מגובשת ונעימה) ואלה הם חברי להקת הזאבים שלי. אנחנו באופן שוטף ויומי חופרים! הרבה (ויש שיגידו שלא מספיק) על סקס, בדס״מ, משתפים תמונות וסרטונים כמובן, אבל בעיקר חופרים ומשתפים על החיים. על היומיום שלנו. אפילו מידי פעם מצליחים לעשות איזה מפגש כיפי. ממש כמו חברים אמיתיים משכבר הימים.
אז תודה ענקית לכלובי, שמצליח להעשיר חיי אנשים לא רק בתחום הבדסמי המיני. אלא ממש עוזר לבסס קהילה, חברויות, תאים של אנשים שאחרת לעולם לא היו נפגשים. וזה פשוט קסום בעיניי.
להקונת שלי - אני אוהבת אתכם!
בכל מקרה, לפני כמה זמן, שוחחתי עם הגורה הראשית שלנו בלהקה והיא העלתה נושא מעניין.
כשאתה בוחר לכתוב בלוג, לשתף בו חוויות ובמקרה, התמזל מזלך גם להכיר את המשלים הבדסמי שלך בכלוב..זה נהדר. את כותבת, משתפת, מחרמנת ונהנת גם מהעובדה שהשולט שלך קורא ומתמוגג.
אבל מה קורה כשנפרדים?
ומה אם נגיד, שהפרידה הייתה יוזמה חד צדדית?
את גם יכולה למצוא את עצמך משני צדדי הפרידה. או שאת מתענה בלקרוא את הצד השני או שאת מענה אותו שהוא קורא אותך.
עד כמה אפשר להרגיש בנוח לחזור ולשתף?
הכוונה בלשתף זה מרמת האני בכאבים וייסורים כי המערכת הבדסמית שלי התפרקה ועד ל- התחלתי לחזור לשוק ולהיפגש עם שולטים פוטנציאלים וכו׳..זו ממש שאלה!
כשדיברנו, האוטומט שלי אמר שהיי, זה הבלוג שלך, החיים שלך, לא עשית דבר רע. תכתבי, תשתפי, גם רגשות טובים, גם רגשות רעים ובעיקר סיפורים מחרמנים 😄 כי אי אפשר תמיד להתחשב בכולם. ועכשיו, שהקדשתי לזה קצת מחשבה, לא בטוחה שהייתי מצליחה לשמוע בקולי. אחרי הכל, מהצד השני של המתרס יש אדם, שפעם נתת לו את כולך, דאגת ואהבת את הנשמה שלו כמעט כמו את שלך. זה קצת לא נעים.
ומה בנוגע לזה שבכל מערכת יחסים (אפילו אפלטונית) יש פעמים שפחות נעים, שמישהו עשה משהו שהעליב אותך או פגע בך. או שסתם קרה משהו פחות חיובי. גם את זה קשוח לשתף. כי את בתוך המערכת. וברור שזה מדובר מולו. אכל עדיין. זה קצת לא נעים לא? זה מרגיש לי שנפלתי לטרנד האינסטוש בבלוג שלי. כותבת רק על הכיף והטוב.
אני צריכה להקדיש לזה עוד מחשבה ולחפור בעניין. אבוש צפה פגיעה! 😜
הייתי רוצה לסיים ב״ממש אשמח לשמוע מה דעתכם/ איך אתם פועלים?״
אבל לא בטוחה שהטרפיק אצלי יספק ת׳דיון שאני שואפת אליו. תהיו טובים אליי ותגיבו 🙏🏻
תְּנוּעוֹת מִכְחוֹל
כשאבוש מצייר לי בכוס מבפנים,
לפעמים בקווים ארוכים וסבלניים,
לפעמים במשיחות קצרות ומדויקות,
ולפעמים פשוט עוצר רגע,
עד למשיחה הבאה.
וכך נוצר גוון שהוא רק שלנו,
שמטפטף לי במורד הירך
וחותם רשמית:
אבוש היה כאן.
#אבושתמכחלאותי
היום….
כי לא ממש התאפשר לנו דייט כמו שצריך,
בסטי קפץ לקצת
לשבת איתי מתחת למשרד.
זה בסטי אמיתי זה.
הוא הגיע עם תרמוס
ובו סנגרייה חמה.
כן, כן.
מי בא לדרום תל אביב עם סנגרייה חמה??
בסטי, זה מי.
ישבנו.
לירלרנו קצת.
והחלטנו
(יותר נכון החלטתי לאגף אותו 👻👻)
לעשות פעילות קטנה לקראת השנה החדשה.
הוא כמובן,
סולד מכל העניין הזה.
כל מה שטרנדים, הליכה אחרי העדר,
הכריסמסים, ה”תבקשו מהיקום”
וה”כולם עושים אז גם אני",
זה לא הקטע שלו.
בלשון המעטה.
הוא מעדיף שקט על הייפ,
דיוק על מנטרות.
בסדר, בסדר.
זו לא השנה החדשה שלך, בסטוש.
ואנחנו יהודים לפני הכול,
אבל מה אכפת לנו
לפתוח שערים,
לבקש,
ולזמן לעצמנו דברים טובים?
דיברנו על יעדים.
על רצונות.
על מה בא לנו להזיז השנה.
למורת רוחו היהודית והמאופקת,
קצת התפרעתי עם הבקשות.
מה חדש.
רחוב השלום - היר איי קאם!
ולבסוף סיכמנו,
שלפחות משהו אחד
יישאר יציב.
לא משנה מה.
הבסטיזם!
ואני ממש מעריכה את זה.
את זה שהוא הגיע עד לכאן.
בשביל מעט זמן.
בשביל המסורת.
בשבילי.
בשבילנו.
זה לא מובן מאליו.
אז תודה, בסטי.
על נוכחות.
על יציבות.
ועל סנגרייה חמה
בדיוק כשצריך!
כאילו אנחנו עכשיו מינימום
בקמדן מארקט
קופאים מקור
וזו הדרך היחידה להתחמם כראוי!
יש לנו הרבה תנוחות.
באמת.
אבל בסוף, כמו כל דבר טוב בחיים,
אנחנו תמיד חוזרים לבסיס.
יש משהו במיסיונרית
שאנשים אוהבים לזלזל בה,
כאילו היא פשוטה מדי.
איך אמר ד״ר איתמר כהן
בהרצאה שלו על פסיכולוגיה של הקינק אתמול,
אצל אנשים שנמנעים מאינטימיות
מסיונרית זו תנוחה מאודדד קינקית 😜
כשאני על הגב,
פרושה, מפושקת ופתוחה בשבילו,
והגוף שלו מעליי,
סוגר את כל האפשרויות.
אין לאן לברוח,
אין איך לזוז,
רק להיות שם.
מקורקעת.
נוכחת.
והידיים שלו?
יודעות בדיוק איפה לאחוז,
בבפנים של הירכיים
או בלפיתת שיער,
שמזכירה לי
שאני לא זו שמובילה את הסיפור הזה.
ויש את הרגעים ההפוכים.
כשאני על הבטן,
שטוחה לגמרי
והוא מעליי,
צמוד מדי בשביל מחשבות.
זה איטי
עמוק ופראי.
השיניים שלו נושכות
את השכמות והגב שלי,
הלשון מלקקת מצידי הצוואר
עדדדד לאוזן.
שם הוא נושף ונוהם לי לתוך האוזן
ככה שלבית של החזירונים אין שום סיכוי להישאר עומד!
בו בזמן שהוא מהדק אותי חזק חזק
כולא אותי עם הגוף והידיים שלו תחתיו.
ההידוק הזה.
הקרבה שאין בה אוויר.
המקום שבו הגוף שלי אומר
“די, הבנתי, אני שלך”.
והקטע.
זה אף פעם לא באמת
על הזוית,
על התנוחה,
או על כמה זה “אקרובטי”.
זה תמיד על התחושה
שאבוש שלי
יודע איך להחזיק אותי.
כשכל פמפמום
הוא
בדיוק
בחוזק
בקצב
ובעומק
שהכוס והנשמה שלי זקוקים לו.
ובסוף,
זו הידיעה.
הידיעה שהוא רואה אותי.
מרגיש אותי.
קורא אותי מבפנים,
עוד לפני שאני מבינה מה אני צריכה.
וככה אבוש שלי מחזיק
את הקצב שלי,
את הגבולות שלי,
את המקומות שבהם אני מתרוקנת מעצמי
ומתמלאת בו.
וכשאני שם,
מקורקעת, מהודקת, נמסה,
אין בי צורך להיאחז בשום דבר אחר.
רק בו.
ובידיים שלו שיודעות
יש לי חולשה.
בעצם… יותר כמו חיבור עצבי־רגשי־מיני
שעובר ישירות מהקרקפת
לכוס.
נקרא לו בשמו בישראל,
Hair pulling
😜😜
מאז ומתמיד אהבתי שמושכים לי בשיער.
אצלי זה בסיסי
כמו צביטות בפטמות.
אבל רק אחרי שהכרתי והתנסיתי באבוש
הבנתי
שעד שהוא הגיע,
האנושות פשוט לא ידעו איך
לעשות את זה
כראוי.
לי, בכל אופן.
כי יש משיכת שיער
ויש משיכת שיער.
יש את אלה שמפחדים להכאיב.
יש את אלה שמגזימים.
ויש את אלה שמושכים
כאילו השיער הוא ידית אחיזה
ואז הראש נמשך אחורה
וזה סתם כואב בצוואר.
אלו, אני כבר זקנה!
אחרי הסשנים הראשונים עם אבוש
הייתי מסתובבת ימים שלמים
עם קרקפת בוערת.
רגישה.
חיה.
כל מגע קטן בראש
היה שולח גל
למקומות אחרים בגוף שלי.
לאט לאט,
הבנו,
שלא רק שאני אוהבת את זה,
הגוף שלי מציית לזה.
כל לפיתה,
כל משיכה,
הכוס מגיבה
כאילו היא מחוברת בכבל ישיר.
כמובן, שיש גם צד מצחיק לכל הסיפור.
כי אחרי סשן שלנו
החדר נראה כמו אחרי
איזה סשן דילול האסקי במספרת כלבים 😜
אין סיכוי שהחדרנית במלון
לא שואלת את עצמה
מה לעזאזל אנשים עושים בשביל קצת עונג.
וגם עכשיו,
כמה ימים אחרי סשן עם אבוש,
זה סתם יום רגיל.
מרימה את השיער לקוקו.
נשענת אחורנית טיפונת על השיער.
ובום.
אני כבר לא כאן.
אני שם.
בערב ההוא.
עם הידיים שלו.
והלפיתות הנכונות.
וישר, בא לי!
בא לי להיות שוב
בזרועות של אבוש.
שישחק לי בשיער
שימשוך,
שילפות,
שיבלגן לי את השיער
ואני אתלונן
שבסוף אני אשאר קירחת!
ולמה אני מבלבלת לכם במוח?
כי!
זה לא באמת על השיער.
זה על הידיים שיודעות.
על הגוף שמקשיב.
ועל זה שמישהו סופסוף
יודע להנדס אותי
בדיוק כמו שאני צריכה.
דהה!
