הוא הלך. יצא מכאן ואני לא יודעת מתי נתראה שוב. הייתי צריכה לעצור את עצמי שלא לעשות סצנה כדי לעכב אותו פה עוד בכל מחיר. אפילו בכעס, בחוסר סבלנות. רק שלא ילך.
מתאמצת לשמוח במה שהיה ולא להיתקע בחרדת הנטישה ובעצב על זה שנגמר.
מסדרת את הבית. כמו עדר פילים שנינו. כמו סופה. עושים כזה בלגן כשאנחנו ביחד. כל הכלים מלוכלכים, כל הבגדים על הרצפה, שאריות של שלוליות.
מסדרת לאט, בהתמסרות, וכל דבר שמחזירה למקום חושבת איך הגיע לשם. למה שימש החוט האדום, מתי ירדה ממני החולצה הזו, איזה טעם היה לחומר הסיכה, איך הרגישה החגורה על העור שלי. מסדרת ומחייכת.
תוהה מה יעשה לי בפעם הבאה ומתרגשת מבלי לדעת את התשובה. חושבת כמה אמיצה הייתי. איך העזתי והצעתי לנו לגעת במקום החשוף. איך ספגתי יפה את כל הכאב.
העצב מציף שוב ולצידו הידיעה שזה קסם. שיש לנו מזל שיכולנו להיות יחד ברגע הזה. שהיה לנו טוב.
תודה שאתה מראה לי. תודה שאתה מרשה לי. תודה שאתה מגלה איתי מחדש את הגבול.