;

אני מפחדת שאתן לך את כל האחריות עלי ולא אדע לעצור בזמן.

ברגע שהסשן מתחיל אני מאבדת את היכולת לדבר ואני לא יודעת בוודאות שאצליח לגייס אותה בחזרה אם אזדקק לה.

זה לא שאני שוכחת איך לדבר. אני לא מאבדת את הדיבור כמו ששוכחים צעיף ברכבת. אני מאבדת אותה באופן אקטיבי. ביסודיות.

זה החשש לומר את הדבר הלא נכון. להפריע. כל המילים נראות לא שייכות. כאילו אין בצלילים האלה, בשפה הזאת, אפשרותלבטא בלי לקלקל.

אבל זה גם הצורך להיות טובה, מנומסת, לא להערים קושי. להיות אהיבה. בשקט.

אין לי דברים להגיד. יש מחשבות רחוקות באחורי הראש. יש ציפיה, דריכות, התרגשות, שחרור. יש פחד. אבל אין ניסוח. אין יכולתלנסח.

והדברים משלימים אחד את השני כל כך יפה: מתערבבים אחד בשני כמו מים במים. ואני שותקת.

צוללת בהם, בכאב, בלי לדעת אם אצליח לצאת לשאוף אוויר. אם אצליח לומר ״אדום״.

ביקשת ממני פעם שאם תיסחף אעצור אותך. שאגיד ״אדום״ שוב ושוב עד שתירגע. אבל אני לא יודעת אם אצליח להגיד את זה אפילו פעם אחת כי אני רוצה להיות מסוגלת לקבל את כל מה שתיתן.