מחשבות

שלחיים אין באמת משמעות.

IDK

מרגישה קצת רקובה ביום יומיים האחרונים.. לא מצליחה להינות מעצמי ובעצמי

ואתה הכי הכי הכי חתיך,

כשאתה מוריד את הקסדה שלך...

פניך לחות,

השיער האפור שלך מבולגן,

ולמרות זאת

מצליח להסתדר בצורה הכי פראית ויפה שקיימת.

hell, רואים שאתה מותש.

רואים שאתה כמה לילות טובים בלי שינה. שאתה לא אוכל טוב כמונו.

הערכת מצב אחר הערכת מצב אחר כוננות ספיגה אחר הערכת מצב אחר תדריך אחר סיור אחר הערכת מצב אחר כוננות ספיגה.

אבל אתה כמו שאתה - לא תיתן לזה להשפיע עליך (לפחות לא בפנינו).

אתה תמיד ממשיך לדחוף אותנו קדימה,

לא לעצור! 

אני מקווה שאתה יודע

שאני אוהבת אותך.

אולי 

אני פשוט אקנה לעצמי גאג.

לשים אותו.. לשחק איתו.. בזמן שאני משחקת עם עצמי...

תתרכזי בכאן ועכשיו.

לא באיזו קסדה להשתמש כשאת חוזרת.

תשימי את המזגן על קור,

תתכסי בפוך החם.

תרגישי,

תקשיבי,

תהיי נוכחת.

ככל שהקילומטר שלי הביתה קרב,

ככה החרמנות שלי יותר גדלה...

הסמפ שלי קרא לי הצידה בשביל לדבר,

(הוא תמיד עושה את זה. בד"כ סתם בשביל תשומת לב)

מפה לשם,

ליקקתי ומצצתי לו את האגודל לאט לאט והתחרמנתי מזה.

הוא לא מישהו שאני נמשכת אליו, לפחות במודע.

כנראה שהעוצר יציאות באמת עושה את שלו 🙄

בוקר, חג, אני במיטה בפנאן שלי, בטלפון.

קמתי לירוק בעיניים שמסתבר שבוטל כי חג היום.

אני גוללת לי בטיקטוק ובדיוק נעצרת על סרטון של חייל כשהשלישה פונה אליי ואנחנו ממשיכות לשיחה קצרה: "מה אין לך מספיק בנים חתיכים פה?"

אני מצביעה על המסך ומראה לה שהוא לא כזה חתיך. "גם, זה לא זה..."

"זה מסובך...", אני מתחילה לגמגם וחושבת על כל החברה שנראים טוב פה - והרשימה לא דלה.

"אז מה הבעיה? את לא מערבבת בין היחידה לאזרחות?"

אני ממשיכה לגמגם לי, "לא לא.."

היא מתקרבת אליי ואני עונה לה: "פשוט... בנים זה חרא."

אני חושבת על זה שמרגע ההפעלה לא העזתי להתעסק ולחשוב על בנים. (חוץ מלבהות במ"פ החתיך שלי)

היא שמה עליי יד מעל השמיכה, מלטפת ועונה:

"אויש מתוקה שלי. זה לא עובד ככה.

יש לנו שיחה מאוד ארוכה לעשות..."

....