מחשבות

צהריים, שקט מחריד..

החלטתי לשדרג את האוכל הדוחה בחמגשיות שקיבלנו היום, לסלט טונה ופסטה (שיהיה גם קצת חלבון וירקות).

אני חותכת לי גמבה ואחד החיילים מגיע (שתמיד מצאתי אותו כמסתורי כזה), עומד בדלפק וקורא בשמי.

"את בי?"

לרגע הרגשתי שלא שמעתי טוב וביקשתי ממנו לחזור על השאלה.

"את בי?"

לוקח לי כמה שניות להתעשת מהמבוכה, אבל ממשיכה במלאכת החתיכה שלי.  -"אמממ.. אני לא בדקתי, אבל אני גם לא שוללת.."

"גברים זה עם מסריח, מניפולטיבי."

-"אני יודעת. חוויתי את זה כמה וכמה פעמים... לצערי, יש בזה גם משהו מושך.", אמרתי והסתובבתי מול הדלפק לכיוונו.

"לא משנה מה הם יגידו, תמיד יהיה יצר ורוע מאחורי המעשים. בנות הן אחרת."

-"....אז מה עם המשפט...'נשים נשים, שק של נחשים'?"

"לא בהכרח, לפחות לא כמו גברים. במהותן הן טובות לב.

....

תחשבי על זה, 

בשבילך."

אני מהנהנת, בולעת רוק וחוזרת לסלט שלי. מנסה לחשוב על מהות השיחה ומטרתו של החייל בה..

השקט ממשיך.

_______________

00:10

לא ציפיתי לזה אבל כמו חוק מרפי שאני כל כך אוהבת-

כל הערב העסיקה אותי דרמה חדשה שצצה.

הוא יודע, ואני מניחה שגם הוא יודע.

זה עכשיו מנתק איתי קשר כי לא עונה לו, לוחץ עליי לשתף דברים.

חלאס! לא משחקת יותר בקקה!!!!!

לא רוצה קשר איתי?

לבריאות (או כמו שאומרים בעיראקית - זקנבוט 😘)

אני לא נרדמת.

*נבוט לראש עלול לעבוד* 

:)

"זה סוג של יזיזים לא?

למה זה קשה לך?"

--"כי זה היה מעבר לזה..

לפחות בשבילי"

"את הרבה זמן באירוע הזה,

אני תמיד מנסה לעזור לך ואת לא רוצה לשתף אותי.

למה?"

"לא הכוונה איתי, אלא במה שאת עוברת בחיים"

"ונשבע שאני פה לעזור ולתמוך וזה בלי קשר למשהו בנינו. אלא מאוד אכפת לי ממך,

למה את לא משתפת?"

הלוואי ויכולתי לשתף.

הלוואי ויכולתי לפרוק איתך הכל.

במלוא המשתמע.

הלוואי ויכולתי לבכות לך על הכתף.

הלוואי ויכולתי לקבל את האהבה הזאת שמגיעה לי.

משהו בי נשאר בסייף זון- ואפילו הוא שם לב שאני תקועה. אני לא יכולה לספר לו את האמת.

לא רוצה לעזוב אותו ואת החבר'ה.

אבל מנגד לא מצליחה להתנתק פיזית ורגשית מה'מר בחור'.

אני לא מצליחה לצאת מהבור הזה.

זמן לא מרפא את הכל.

אני רק הולכת ומשתגעת.

איך ממשיכים מכאן

אם אני חוששת עד כדי כך שלא מצליחה לקבוע להיפגש?

אפילו לקפה...

השעון לא מעורר. 

אבל מזכיר לי את חובתי להתעורר..

עוד חמש דקות

עוד חמש דקות

גג

קמה. שמה מדים, עושה פיפי.

לוקחת את התיק, קסדה, ווסט עליי ונוסעים.

07:00 בדיוק. 

הנהג שם על ווליום את החדשות של כאן גימל.

רעש סטטי,

שקט.

בין הר להר,

הרדיו זוכה לצעוק את החדשות.

..."מותו של סמ"ר X"

שקט.

..."מותו של רס"ל X"

שקט.

"לילה קשה"....."הותרו לפרסום 4 שמות"..

שקט.

"אזהרה. 

ירי טילים"..."קריית שמונה".

בום,

יירוט באוויר מימין לנו.

חוזר השקט..

ואני שואלת את עצמי.. כמה עוד?

((

מתנחמת ביופי הנגלה לעיניי,

ונזכרת למה אני פה, לבינתיים..