תה עם נענע טרייה מהגינה והעוגה שלי.
בבוקר לא צריך הרבה לרצות אותי, חיבוק, ליטוף, תה ועוגה. גורם להתחיל כל בוקר מלאת אנרגיה.
כשזה קורה ברציפות לאורך תקופה, זה נהפך הרגל וזה הרגל מפונק. כל חיי אני הייתי המרצה, המקריבה. פתאום, שמתי לב "שהתרגלתי" לפינוק הזה. מודה, לא אהבתי את ההרגשה הזו. משהו כל כך פשוט ומלא בכל כך הרבה תוכן, אסור לו לקבל מקום של הרגל.
אתרגל בשמחה שהפרצוף שלו עמוק בתוך התותה שלי, רק נושם אותו במשך שעות. אתרגל באהבה לעיסוי כפות רגלי והליקוקים (אני נמסה מזההה) כל ערב. אבל, להתרגל להתעררות כל בוקר בפינוק מעט הלחיץ.זה המובן מאליו וכן הפינוקים האלו לעיתים גם גורמים לחוסר שאפתנות. באותם רגעים כל כך טוב, לא צריך יותר מזה. וזה אפילו לא קשור אליו.
החלטתי באותו הרגע עם עצמי, בנוסף להודיה לשם בכל בוקר על הודיה נוספת, על הדברים שאני לפעמים לוקחת מובן מאליו, למרות ששום דבר לא מובן מאליו.
