פורקן

כאשר נכנעה היא הרגישה שלווה,
הנפש שלה כמו אש בערה.
כפותה בידיים, אך רוחה חופשייה,
רק ככה היא מוצאת מנוחה.

השליטה בשביל היא שער נסתר,
לפתוח את ליבה המואר.
היד מהדקת,
ובין כל נשימה כבדה,
החופש שבה רק הולך ונבנה.

בכניעה שורר שקט עמוק,
שבו רוחה בוחרת לחבוק.
כל כאב, צעקה, וגניחה,
הם רק דרך,
שנפשה תהיה באמת חופשייה.