פורקן

אני אוהב לחשוף את הנפש,
אני אוהב את האתגר בזה.
אף אדם לא יחשוף את נפשו בקלות.
לא משנה הפתיחות, ולא משנה מי האדם,
אף אדם לא אוהב לחשוף את מה שיושב עמוק בפנים.
זה יותר אינטימי מלהפשיט את הבגדים - זה להפשיט את הנפש.

אבל כל אדם גם רוצה להיחשף, עמוק בפנים, בפני מישהו.
מישהו שידע לחבר את החלקים,
ירכיב את הפאזל, יבין את הבפנים,
מישהו שיוריד את הבגדים של הנפש בזה אחר זה.

זה כנראה דבר משמעותי שמביא אנשים רבים לייצר חיבור עם הבדס"מ.

יש הרבה דרכים שבהם אפשר להכאיב לגוף,

ויש שפע של אביזרים לעשות את זה.

עם מספיק יצירתיות אפשר להעביר עינוי שלם,

עם כמה חפצים פשוטים ובודדים.

כל מה שצריך לדעת זה איפה להכאיב,

וכמה חזק להכאיב.

אבל שום עינוי, ענישה או כל דבר בדס"מי,

אינו מושלם ללא המשחק הפסיכולוגי.

המוח שמריץ אלפי תרחישים באפלה, יכול לענות יותר חזק מכל שוט או קיין.

הכאב הלא הצפוי חד ומשפיל, אסור לאפשר למוח להיות מוכן לשום דבר.

המוח של הנשלטת הוא בן הברית הטוב ביותר של השולט בחינוך שלה,

הוא זה שיגרום לה לרדת לבירכיים רק ממבט אחד.

שליטה מנטאלית זאת אומנות,
וכמו כל יצירה - היא לעולם אינה מושלמת.
תמיד אפשר למצוא עוד כפתור, עוד נקודה,
עוד דרך לשחק במוח.

הגוף שנכנע הוא סימן לאומנות שמתממשת,
והחינוך שמתעצב זאת היצירה בסוף הדרך

גם לי יש שקט
כשהחדר מתמלא בקולות של הצלפה וצעקות של כאב,
גם לי יש שקט
כשאני לוקח שליטה מוחלטת.
השקט בשליטה לא שייך רק לנשלטות,
הוא שייך גם לשולטים.
השקט זה מה שמוציא חלקים רדומים בנפש,
ונותן להם את המקום

אני מהצד השולט, אני מהצד שיש לו סמכות,
אבל האמת? אני לא מסתכל על עצמי כזה ש"יודע".
אני שולט, אני מחנך, אבל אני לא מעצב לפי החזון שלי.

הנשלטת יודעת מה היא צריכה,
היא יודעת איפה היא רוצה להיות,
והיא יודעת מה חשוב לה.
אני מחנך אותה כדי שהיא תגיע לשמה.

היא בוחרת את היעד,
אני נותן את החינוך לשם

אני בטוח שכל מי שקורא את זה (אולי אלא אם כן הוא \ היא ממש חדשים)
ידע שעונשים זאת ההתניה הכי גדולה בבדס"מ - לא פעלת נכון, לכן את נענשת.
אבל מעניין כמה מכם גם לוקחים את המושג הזה למקומות רחוקים יותר.

לכמה מכם יש מבט ששמור לעונשים הבאמת חמורים,
שמספיק שהנשלטת תראה אותו והלב שלה יעצור מפחד.
כמה מכם מצביעים על משהו מסוים,
והנשלטת ישר תדע מה לעשות.

השליטה נועדה בשביל לשחק במוח שלה,
לייצר קשרים חדשים בין נויירונים, לקשר רגשות למבטים,
מעשים לסימנים, לייצר שפה שלמה שהיא רק שלכם, ולעולם לא תהיה מובנת לאנשים מבחוץ.

יכול להיות שהרבה מכם עושים את זה,
יכול להיות שמעט - מעולם לא בדקתי את הסטטיסטיקה לזה.
אבל למי שלא עושה את זה,
הייתי ממליץ להתחיל - תגלו עולם חדש

קודם כל הבהרה:
כל מה שאני אומר כאן, מבחינתי תקף רק לראייה הבדס"מית שלי.
אנשים אחרים, יראות את הדברים האלה בדרכים אחרות (וכמובן שזה בסדר גמור).

אז למה אני חושב שזה חשוב להגדיר חוקים ביחסי שליטה?

קודם כל: יציבות.
שליטה היא מבחינתי אמורה להיות עמוד יציב בתוך עולם כאוטי.
וכדי שהיא תהיה יציבה, חייבים להיות לה גבולות גזרה ברורים.
על מה יש שליטה, עד כמה השליטה עמוקה (גם להגדיר שליטה מוחלטת על הכל, זה להגדיר גבולות גזרה).
יכולים גם להגדיר זמנים בהם השליטה רחבה ועמוקה יותר,
וזמנים בהם השליטה יותר מאפשרת לנשלטת חופש,
וכמובן החשוב ביותר: מה הגבולות של השליטה (הפיזיים והמנטאליים).

עונשים.
המשמעות של עונש היא: עברת על החוקים, אז את נענשת.
וכדי שענישה תהיה יעילה, הנשלטת חייבת להבין על מה היא נענשת,
ומה הייתה חומרת המעשה שהיא עשתה.
איך אפשר להעניש אותה פיזית, ואיך אפשר להעניש אותה מנטאלית (שזה שוב מתקשר לגבולות).
יש כאן הרבה מאוד מרחב שאפשר ללכת בו, אבל עדיין זה מצריך תיאום ציפיות,
בעיקר כדי שהנשלטת תבין מה החינוך שהיא תעבור.

מה באמת צריכים אחד מהשני.
זה נכון לכל מערכת יחסית, אבל בבדס"מ במיוחד.
ואני בטוח שהדבר הזה די מובן מאליו,
שצריך להיות תיאום ציפיות לגבי כמו ההשקעה הרגשית של הצדדים

אין לך צורך לחשוב,
אין לך צורך להחליט,
הכל כבר נעשה בשבילך.

שחררי את הדאגות ממחשבתך,
שחררי את העול מלדעת,
הראש שלך חופשי עכשיו.

את משועבדת,
את חופשייה.

יכול להיות שהאימרה פה תעצבן חלק מהשולטים:

אבל אני לא חושב שיכולה להיות שליטה מבלי שהנשלטת יודעת לעמוד על שלה.

יש כמה דברים שחשובים לי שיקרו בשליטה, ובלי זה - קשה לי לראות איך הם קוראים.

היא צריכה להגיד לי מתי אני טועה.

אני הסמכות, אבל אני גם בנאדם - משמע אני טועה לפעמים.

ואם הנשלטת חושבת שאני טועה - חשוב לי שתגיד את זה, ולא תשמור את זה בבטן לעצמה.

חינוך שמוטמע בקלות, הוא לא יציב.

אם החינוך בוטמע בקלות, אז זה סימן שמשהו יוטמע בקלות שידרוס את החינוך שלי.

אם צריך להעניש פעם אחר פעם (ולפעמים גם להגביר את העוצמה), 

זה אומר שמה שמוטמע גם ישאר.

והכי חשוב:

ככה אני יודע שהצורך בשליטה מגיע מהמקום הנכון.

אני מניח שאין לזה באמת תשובה אחת (כמו הרבה דברים אחרים בחיים),
אבל כל אחד עם הזמן מפתח את השיטה שלו.
את הדרכים של להעניש, אפשר לחלק לכמה שכבות,
כל שיכבה נבנת על השיכבה שלפניה, ומשנה את התמונה.

השיכבה הראשונה היא השאלות שאני שואל את עצמי קודם כל:
מה הייתה חומרת המעשה?
מה אני רוצה ללמד אותה?
עד כמה אני רוצה לאפשר לה להנות מהעונש?
לענות לעצמי על השאלות האלה, יאפשר לי גם להעניש בצורה שהנשלטת תבין את העונש.
עונש הוא דרך של תיקשורת, וכמו כל תיקשורת, הוא מעביר מסר.

השיכבה השניה היא למעשה ההבנה מי זאת הנשלטת.
מי היא כבנאדם? אילו רגשות שאני רוצה שהיא תרגיש?
איך אני אגרום לה להרגיש את הרגש הזה בעוצמה שאני רוצה?
בסופו של דבר השיכבה הזאת נהנת על אחד הדברים הכי חשובים בבדס"מ:
לדעת לקרוא את הנשלטת.

השיכבה השלישית היא בעצם שאלה אחת:
מה המצב הריגשי של הנשלטת?
לעונש יש השפעה גופנית וריגשית.
כמובן שהמצב הגופני חשוב, אבל מצב גופני מאוד קל להבין,
ומצב ריגשי - מחייב הבנה, ואמפתיה.
כדי שהעונש יעשה את העבודה שלו, ויעביר את המסר שהוא נבנה להעביר,
הוא חייב להתחשב במצב הריגשי של הנשלטת (בין עם זה מצב טוב, ובין עם זה מצב רע)