פורקן

אי שם עמוק בנפש השליטה שוכנת,
נוגעת בנקודות הכי נסתרות,
בפצעים הפתוחים,
בנפש הערומה.

השליטה יכולה לרפאות את כל הפצעים,
ויכולה להפיל את הנפש החזקה ביותר.
זוהי ברכה, וזוהי קללה,
בידי השולט התבונה לאן להוביל.

הוא יכול לחנך לעוצמה, להוביל, לגרום לה ליגדול.
והוא יכול לפצוע, לפגע, ולרסק את הנפש.

ובידי הנשלטת רק החלטה אחת,
אך זו ההחלטה החשובה מכל:
למי למסור את הכוח?

אף אחד לא מכיר אותי בבר החשוך הזה,
בגלל זה הגעתי לכאן,
רציתי להיות קצת אנונימי.
סף הריגוש שלי עלה בזמן האחרון - שזה לטוב ולרע,
אז קוויתי שמשהו מעניין יקרה הלילה.

הוויסקי לאט לאט מתחיל להשפיע, ואני בוהה באישה בקצה מצד שמאל.
העיניים שלה עייפות, היא נראת שבורה, ורואים בפנים שלה שהיא עשתה יותר מדי סמים רעים בחיים שלה.
היא נראת מהאנשים השקופים, שאף אחד לא באמת רואה.
ביני לבין עצמי אני מהמר שהיא זונה.
אני שם לב שהיא מכירה את הברמן,
ומנסה לראות אם אצליח לגרום לו לספר לי עליה,
בלי יותר מדי הצלחה הפעם.

הוויסקי ממשיך ללטף לי את הגוף,
ואז אני מזהה זוג נכנס.
הם בדס"מים, שולט ונשלטת, אני רואה את זה בעיניים שלהם.
האישה נסערת, הברמן שואל אותה אם היא בסדר,
והשולט נותן לו תירוץ כלשהו רק כדי שלא יחטט.
אפשר לראות בעיניים שלה שהיא חוותה עכשיו סשן שמקשה עליה מנטאלית מאוד.

הם מתיישבים, השולט עוטף אותה באהבה,
ואני בוהה מהפינה שלי.
מספיק נסתר כדי לא לחדור יותר מדי לפרטיות שלהם,
אבל מספיק חשוף כדי שהשולט ישים לב שאני מסתכל.
אבל יש בי יותר מדי חוצפה מכדי שיהיה לי אכפת,
ואני בוחן את התגובה שלו לכך שאני בוהה.
הוא חוזר לשלו, ואני ממשיך להסתכל,
וככה זה המשיך עד שהם הלכו.

ככה ניסגר הלילה שלי.
לא מעניין יותר מדי, אבל לפחות הייתה לו פנינה אחת.

לילה טוב

אחד הדברים החשובים שבדס"מ לימוד אותי
היא כמה התנהגות אנושית יכולה להיות כאוטית ולא צפויה.
להראות כמשהו אחד, אבל להתברר כמשהו אחר.
להשתנות ממש מרגע לרגע, אפילו בצורה קיצונית.

זה מאתגר את כולנו, גם את האנשים בעולם הונילי,
זה גם מאתגר אותנו להתמודד מול עצמנו,
ובטח שמול אנשים אחרים.

בעבר נסיתי להצליח לחזות התנהגות אנושית,
לדעת מי יגיב כיצד ומתי.
אני מניח שאפשר להתווכח על אם זה אפשרי או לא,
בכל זאת יש פעמים שהתנהגויות צפויות פשוט קורות.

אבל לאט לאט למדתי שהדרך הנכונה היא לא לחזות,
הדרך הנכונה היא לדעת לזהות את ההזדמנויות הנכונות,
לדעת לקרוא בין השורות,
להבין מתי ואיפה להכות.

להיות שולט אילץ אותי לחדד את החושים ואת החשיבה,
והבדס"מ כל פעם מאלץ אותי להמשיך לעשות את זה.
לא סתם אני תמיד אומר שזכינו להיות בדס"מים

ידעתי שאני בדס"מי כבר מגיל 14.
גלשתי בפורנו, עברתי בין קטגוריות, וכשנכנסתי לקטגוריה של בדס"מ פתאום נפתחו לי העיניים,
זה היה כמו שער לעולם שלם.

אבל אני לא יכול להגיד שהוא השתלב בצורה חלקה.
היו תקופות שנסיתי לנהל קשרים וניליים לחלוטין, שאפילו התכחשתי לבדס"מ,
או שהתייחסתי אליו כסתם שלב או כמשהו שאני רוצה להתנסות בו ולהמשיך הלאה בחיים שלי.

תקופת התיכון זאת הייתה אחת התקופות בהן נסיתי להדחיק את זה.
עדיין אוננתי על זה, אבל מבחינתי זה היה סתם שלב, משהו שאולי אנסה איפשהו בטיול שאעשה אי שם אחרי השירות הצבאי.
ולמרות זאת, תמיד מצאתי את עצמי כצד היותר דומיננטי.
זה לא נעשה בכוונה, זה פשוט קרה, וגם הרגשתי בנוח ככה.

היו לי חברים שלא הייתה להם בעיה לתת לאישה להוביל, לקבל החלטות,
ולהתמקד בלרצות אותה, אפילו על חשבון הכבוד העצמי שלהם.
(מי יודע, אולי חלק מהם עכשיו קוראים כאן את השורות האלה).
ולי זה פשוט הרגיש מוזר שמישהו ירצה להיות במצב הזה.
לפעמים צחקו עלי ש"וויתרתי" על הזדמנויות רק בגלל המיקרים האלה,
אבל צחקתי עליהם בחזרה שלפחות אני לא סמרטוט שדורכים עליו.

באותה תקופה גם הבדס"מ בכלל לא היה חלק מהחיים שלי.
הוא היה שם איפשהו בחלק האחורי של המוח, מחכה לצאת,
אבל לא היה לו שום מימוש - ולא היה לי עניין לתת לו מימוש.
ובכל זאת, הוא היה נוכח בצורה כזאת או אחרת.

אז אני תוהה..
האם יש אנשים שהבדס"מ פשוט בגנים שלהם?

אני אוהב שהבדס"מ גורם למוח שלי להתנתק מהכל,
לשכוח מהעולם החיצון, ולהתרכז בנשלטת.
לשמוע את השוט שפוגע בעור החשוף,
הצעקה מבעד לגאג שסותם לה את הפה,
ואת הפרצוף שמתחלף בין פחד, לעונג, לשלווה.

זה ניתוק ברמה שאני לא מצליח להשיג אותו בשום מקום אחר,
והוא מצליח לאפס לי את המוח.

לא מזמן יצא לי לעשות נסיעה ארוכה יחסית,
וכמו בכל נסיעה - המחשבות פשוט נדדו והגיעו לכל מני אופקים.
בין היתר יצא לי קצת לחשוב לעומק על CNC.

יש הסכמה, יש תיאום ציפיות, יש ידיעה שזה הולך להגיע.
ועם זאת יש חוויה של אונס וחטיפה (וכנראה עוד הרבה דברים שהמוחות הסוטים כאן יכולים להמציא).
אז איך יכול להיות ששני הדברים הסותרים האלה מתקיימים ביחד?

אני מניח שאפשר לדעת כאן הרבה דעות.
אבל הדעה האישית שלי היא פשוט האקפט הפסיכולוגי שהשולט מייצר.
כמו בעוד הרבה דברים בקשר בדס"מי, הכל מתחיל בראש,
בלקרוא את הסיטואציה, בלהבין אותה,
ובללחוץ על הכפתור הנכון שיגרום לנשלטת להרגיש את מה שהוא רוצה שהיא תרגיש.

הראייה האישית שלי היא שכל בדס"מי חייב להיות עם איטליגנציה גבוהה.
למה? יש כמה סיבות: הבדס"מ מצריך יצירתיות, חשיבה מחוץ לקופסא,
פיתוח יכולות, חקירה ועוד הרבה דברים שאני בטוח שלכל מי שקורא את השורות האלה עוברים בראש.

אבל הסיבה הראשונה העיקרית היא ששליטה חייבת להגיע ממקום מנטאלי.
וזה אומר שהשולט קורא את הנשלטת שלו,
יודע על מה ללחוץ, יודע מה מניע אותה, מה עובר עליה.
יודע מתי לחנך, מתי ללטף, מתי להכיל ומתי לתת סתירה.
זאת יכולת שאפשר לקבל רק עם קוראים בין השורות,
וזאת יכולת שמצריכה המון עבודה בשביל לפתח אותה (ולהמשיך לפתח אותה כל הזמן).

והסיבה השניה העיקרית היא שהשולט חייב להכיר את עצמו טוב.
כמו שהוא צריך לדעת מה מניע את הנשלטת שלו,
הוא צריך גם להבין מה מניע אותו,
מה הנקודות התורפה שלו,
מה יכול לגרום לו להסתכל בצורה מעוותת על המציאות.
זאת יכולת שאפילו קשה יותר לפתח,
כי זה מחייב אותנו להתגבר על האגו שלנו.
אבל מבלי שנכיר טוב טוב את עצמנו,
לא נוכל להכיר את נפשה של הנשלטת.

אנחנו הבדס"מים הם המעטים שהרוויחו,
הרווחו להרגיש רגש שאף אחד שם בחוץ לא יוכל להבין אותו.
הוא שונה מכל אהבה ונילית, גדולה או קטנה.
זאת היא ברית בין שולט לנשלטת,
זאת התמסרות של שני הצדדים לצד השני.

בברית המיוחדת שבא השולט לוקח מהנשלטת את הצורך לחשוב,
להחליט, לבחור. היא מקבלת את החופש בכניעה,
החופש הבלעדי שנותן למוח שלה לנוח.
ובתמורה היא נותנת לשולט את עצמה,
מתמסרת להובלה שלו, ולחינוך שלו.

והשולט,
הוא מקבל את המתנה שהנשלטת מוסרת את גופה, את מוחה ואת נפשה לידיו.
היא הולכת אחריו באש ובמים,
עוצמת עיניים, ומתמסרת להובלה שלו, נותנת לו להעצים אותה,
ולחנך אותה להיות עוצמתית יותר.

זכיתי להיות חלק מהבדס"מ.
כל אחד מאיתנו זכה לזה,
ולא הייתי מוותר על זה בעד שום הון שבעולם

בדס"מ זאת חידה

זאת חידה על עצמי.
זה מעורר בי רגש שאולי לא ידעתי על קיומו,
ואולי הרגשתי אותו חלש מדי.
זה מעורר בי צדדים שלא חשבתי שיש בי,
רצונות שלא חשבתי שארצה.

זאת חידה על אנשים.
לקרוא את הנשלטת, להביו מה היא מרגישה,
מה היא רואה, מה היא חווה.
מה התזוזה הקטנה אומרת, ומה היא חושבת.

זאת חידה על העולם.
למה אנחנו רוצים את זה?
הרי לא למדנו שזה מה שעושים,
זה פשוט היה בתוכנו ויום אחד התעורר.

וכמו כל חידה,
הדרך לפיתרון היא הכיף,
והפיתרון הוא סתם בונוס.

אני זוכר כשרק גליתי את ה-BDSM בגיל 14,
חשבתי שהצורך הבדס"מי מסתכם בשולט שהצורך שלו לשלוט,
לנשלטת שהצורך שלה להישלט.
עם השנים למדתי, שלמרות שבסופו של יום זה נכון,
אבל בפועל זה מורכב הרבה יותר.

יש כאלה שהצורך שלהן הוא להגיע לנירוונה דרך הכאב,
יש כאלה שמחפשות ריגושים,
יש כאלה שרוצות לחוות איבוד שליטה,
יש כאלה שמוצאות חופש בשליטה, והצורך שלהן הוא מישהו שיחליט במקומן.

והרשימה יכולה להיות נצחית.
כמו שכל אדם הוא עולם שלם,
כך גם כל בדס"מי הוא עולם שלם.

וגם שולטים מגיעים מצרכים שונים
(ואני מתייחס לכאלה שמגיעים לכאן מהמניעים הנכונים).
הצורך שלי הוא הצורך בהתמסרות,
בבדס"מ שמגיע מבפנים.
ויש שולטים שמגיעים מצורך אחר,
כי גם הם עולם שלם