פורקן

פני פוקר מרוחים על פרצופה,
היא לא רוצה להראות לי את נקודות התורפה,
אותה נקודה שבגללה היא תנזל ותיכנע הברכיים.

אבל היד שלי מטיילת על הגופה החשוף,
מלטפת, צובטת, מכאיבה,
והינה עוד דקה, מגיעה ממנה הכניעה.

הטבעת בידה מסגירה שהיא לא אמורה להיות כאן,
אבל הרצון להיכנע הכניע אותה.
היא רצתה לחוש את העוצמה, את הכאב, את הכוח.
להיות חסרת אונים רק לעכשיו,
לפני שהיא נבלעת חזרה לשיגרה,
ומה שהיה כאן נשאר זיכרון עמוק במוחה.

גופך אולי נמצאת תחת החלטתי,
ונפשך כבולה בחבלים של שליטתי,
אבל רוחך חופשייה
ואת כבר לא צריכה לקבל שום החלטה.

תקשיבי למילותיי,
ותעשי מה שאומר,
וגופך יהיה זקוף לפקודתי כמו למסדר.

עופי על כנפי החופש,
תשתחררי עם שליטתי.
עכשיו את חופשייה,
כי את מבצעת את מילתי

כשהיא קשורה, היא משוחררת,
השדים שמזרימים מחשבות לראשה בורחים.
רק מהאדון שלה הם מפחדים,
רק כשהיא איתו הם עוזבים.

כשהיא מוסרת את עצמה אליו,
היא משתחררת מהשדים.
וכל פעם כשהיא חסרת אונים,
מוחה ממריא לעננים

גופה קשור, אך אינו רפוי.
ליבה רוצה זאת, אבל נפשה חסומה.

גופה המתקבץ מכל זרם של כאב,
חושף את מלחמתה הפנימית.

עיניה חסומות, אבל היא מרגישה את הליטוף על ביטנה,
ליטוף על ראשה, ונשיקה קלה עם לחישה.

היא מבינה שהיא בטוחה,
ועכשיו גופה רפוי
ומוכן לסיבוב הבא

היא הייתה בטוחה בעצמה,
ראיתי אפילו ניצוצות של זילזול.
כוח פיזי לא עשה עליה רושם,
אבל ידעתי שעם סבלנות אשבור גם אותה.

כל מה שהיה צריך זה זרם מים קטן וקפוא,
שזרם על ראשה ללא הפסקה,
ושטף ממנה את זילזולה.

עונש שהקשה עליה יותר מכל כוח ועוצמה,
זה עונש שגילה לה שסבלנותי היא על העליונה

סבון היה מרוח על הריצפה שהיא עמדה עליה.
ידיה היו קשורות מאחורי גבה,
והקשו עליה להישאר יציבה.

פרצופה היה מוצמד לקיר,
ובין הקיר לאף שלה היה מטבע של חמישה שקלים.

קולות השוט שפוגע בגופה מילאו את החדר,
אבל היא הייתה נחושה במשימתה:
אסור למטבע ליפול על הריצפה.

"תתכופפי על השולחן"
היא שמעה את המשפט הזה אין ספור פעמים.
ספק אם זה עדיין מאיים עליה,
עורה החשוף התרגל לגזרות השוט.

אך החיוך הממזרי בעיניה התחלף בבילבול
כשצלחת עם ערימת קמח הונחה מול פרצופה.

היא הרגישה את ידי מושכת את ראשה אחורה משיערה,
ושמעה אותי לוחש לה "מותר לך לחזור לנשום רק אחרי 7 הצלפות".
מבולבלת אך הפסיקה את נשימתה,
ורק קול השוט הפוגע בעורה מילא החדר.

7 הצלפות הרגישו לה כמו נצח.
שבע הצלפות שאנחה גדולה נשמעה אחריהן,
מפזרות חלק מהקמח ברחבי החדר.

"שוב" אני אומר,
והיא עצרה את הנשימה.
שוב קולות ההצלפה,
שוב קול ההנחה,
שוב הקמח מתפזר.

שוב,
שוב,
שוב.

אני רואה על פניה איך היא חוזרת למקומה.

כניראה שהפעם הצלחתי להעניש אותה,
עד לפעם הבאה,
שבא אצטרך לחשוב על ערימת קמח חדשה

"אני מפחדת שישימו לב",
"אל תדאגי, זה מוסתר טוב, אף אחד לא יראה"
הוא ענה לה בזמן שחיבר את החלק האחרון לגופה.
הפנטזיה הזאת צפה זמן רב בחשבות
והדופק שלה עולה עוד ועוד כשהיא מבינה עכשיו שזה עומד לקרות.

"סיימתי" הוא אמר, בזמן שהיא ראתה ניצוץ של חיוך משפתיו.
המסכים נדלקו, וגופה נתקף בתשוקה, רק מהידיעה שזה עומד לקרות.
המצלמות הזעירות שמוסתרות בבגדים מצלמות כל זווית, מה יש מלפניה, מה יש מאחוריה,
מה יש מצדדיה.
על כובע המצחייה מצלמה כל כך קטנה, שקשה להאמין שהיא אמתית,
אך היא מצלמת את פניה בכל רגע.

"שימי את זה באוזן" הוא אמר לה, בזמן שהגיש לה את האוזניה.
בעזרתה היא יכלה לשמוע את קולו, נותן לה הוראות מרחוק.
היא חשבה על המכשירים המוצמדים לגופה, מתחת לבגדיה.
חלקם מנטרים את הדופק, הנשימות, חום הגוף וכל מדד שהוא רק יכל לחשוב עליו,
חלקם יתנו לה מכת חשמל אם הוא יראה בכך נכון,
חלקם מוצמדים לחוריה, יענגו אותה, אם הוא יראה בכך נכון.

היא נמסה בתוך החיבוק שהוא נותן לה,
והיא יוצאת מביתו אל שיגרת יומה,
חושבת עליו יושב מול המסכים
ומנטר אותה.

כשעוד עורו היה חלק כמשי,
ותמימות של ילד נשקפה מעניו,
עולמו אז התחלק לשניים: אסור ומותר.
וכילד תמים שנשמע למרות הוריו,
ניסה להישאר בטוב, ונזהר מהרע.

אך כשהשנים נכרתו על פניו,
וחכמת חיים נשקפה מעניו,
למד שלפעמים האסור מותר,
ולפעמים גם המותר אסור.
הכל תלוי במי אנחנו, ומול מי אנחנו עומדים.

לאט לאט השנים הפכו לזיקנה,
החכמה נהפכה לתבונה,
והמוות הקרב נשקף מעניו.
עמדתי ממתין לתבונתו, עם תמימות של ילד נשקפת מעייני.
הוא ענה לי בחיוך, בנישמתו האחרונה:
אין טוב, ואין רע, יש רק רגש, ולך אחראיות רבה.

בהיתי בו כשהוא עובר לעולם הבא,
מי הוא אתה?
שאלתי בכמיהה,
והוא ענה לי:
אני הוא גבולך.