פורקן

כשעוד עורו היה חלק כמשי,
ותמימות של ילד נשקפה מעניו,
עולמו אז התחלק לשניים: אסור ומותר.
וכילד תמים שנשמע למרות הוריו,
ניסה להישאר בטוב, ונזהר מהרע.

אך כשהשנים נכרתו על פניו,
וחכמת חיים נשקפה מעניו,
למד שלפעמים האסור מותר,
ולפעמים גם המותר אסור.
הכל תלוי במי אנחנו, ומול מי אנחנו עומדים.

לאט לאט השנים הפכו לזיקנה,
החכמה נהפכה לתבונה,
והמוות הקרב נשקף מעניו.
עמדתי ממתין לתבונתו, עם תמימות של ילד נשקפת מעייני.
הוא ענה לי בחיוך, בנישמתו האחרונה:
אין טוב, ואין רע, יש רק רגש, ולך אחראיות רבה.

בהיתי בו כשהוא עובר לעולם הבא,
מי הוא אתה?
שאלתי בכמיהה,
והוא ענה לי:
אני הוא גבולך.