פורקן

עוד מילדות החדירו בי את העיקרון "אל תאפשר לרגשות שלך לנהל אותך".
לא תמיד זה עבד, בסופו של יום אני רק בנאדם,
אבל היכולת לא להיות אימפולסיבי, ולקבל החלטה מתוך רגש רגעי - עזרה לי בחיים המון.
מה שהפתיע אותי (או לפחות בעייני זאת הייתה הפתעה),
זה כמה ההרגל הזה עוזר לי בבדס"מ.

נשלטות הן עם חכם (בכללי אני חושב שלכל בדס"מי יש אינטליגנציה גבוהה, אבל זה כבר נושא אחר),
הן יודעות מתי אני מנסה לגרום להן לעשות משהו, או להרגיש משהו, או לשחק להן במוח,
והן לא יתנו לי את זה בקלות.
הן ינסו לערער את תחושת הדומיננטיות שלי, את הביטחון שלי, או אולי סתם לשחק לי במוח בחזרה.

ומה הדרך הכי טובה לשחק בבנאדם?
גורמים לו להרגיש רגש שיגרום לו להגיב בצורה שרוצים שהוא יגיב.
אבל לי יש נשק סודי - אני לא אימפולסיבי.

*למען הסר הספק: כל כוונה בלשחק בבנאדם \ במוח וכו', זאת כוונה למובן הטוב של המשחק

אני זוכר כשרק התחלתי את הדרך,
חשבתי לעצמי שלהכאיב זאת לא בעיה.
כמה זה כבר קשה לגרום כאב לנשלטת?
צריך רק למצוא את הנקודה ולדעת איפה זה בטוח.

לאט לאט התחלתי לאמץ גישה שונה.
מה עם הכאב זה לא רק זה, אלא זה מכלול שלם?
באיזו תנוחה הגוף שלה, מה המצב המנטאלי שלה,
מה היא מרגישה, מה היא חושבת וכנראה עוד הרבה דברים שאוכל להעלות במחשבות.

אולי כדאי לעשות את זה בגלים, להקשות על הגוף להתרגל.
אולי לשחק לה במחשבות, שלא תהיה מוכנה איפה הכאב יכה בא.
מתי ללטף, מתי להתאכזר, מה היא חושבת ומרגישה עכשיו?

אין לזה תשובה אחת, כל אדם בפני עצמו, וכל מצב בפני עצמו.
אבל התהיות והספק, עוזר לזה להשתפר מפעם לפעם

כל אדם הוא חידה בפני עצמו,
אבל נשלטת היא חידה מיוחדת.
קודם כל צריך להבין מי היא בתור אדם,
מה מניע אותי, מה משמח אותה, מה מעצבן אותה,
ועוד הרבה דברים (זה נכון לגבי כל אדם, אבל לנשלטות יש מקום מיוחד).

צריך להבין איך היא ניראת כשכואב לה,
איך היא ניראת כשקשה לה ליספוג,
מתי לעצור, מתי להמשיך, ומתי אפשר למתוח עוד קצת את הגבול.

והחלק הכי מהנה זה להבין את הגוף שלה.
מתי הכאב עוצמתי יותר, מתי הוא חד יותר, מתי הוא שניהם יחד.
מתי הצעקות הם הנאה, מתי הם סבל, ומתי זה הזמן להגביר את הקצב.

בקיצור כל אדם הוא חידה,
אבל נשלטת היא חידה מעניינת יותר.

היכולת שלהן להרגיש תחושות של חוסר אונים וחופש בו זמנית,

לממש את עצמן ובו זמנית להתמסר,

לחוש רגשות של כאב ועונג באותו הזמן.

הן יכולות להכיל הרבה ניגודים שלאנשים מחוץ לעולם שלנו קשה להבין שהם קיימים.

כניראה שדברים מסוימים ישארו לנו מיסתוריים אחד לגבי השני.

אין לי לב לספר לה מה אני עושה היום...

דמעה דמעה, לאט נוטפת,
בכוחה האחרון את שפתיה נושכת.
אבל הרגש חזק, ובבכי היא מתפרצת.

הכאב משחרר, ריגשותיה בחוץ,
כפותה לחלוטין, אבל ליבה בחוץ.

גופה נעטף ברצועות של כניעה רכה,
והעולם החיצוני נמס אל תוך דממה עמוקה.
דלתות פנימיות נפתחות בחרישיות עדינה,
ונשמתה פורצת אל מרחבים ללא הגבלה.

בין פעימות הלב לנשימות כבדות והומות,
שקט עוטף את נפשה מתמסרת.

ובתוך ההתמסרות עולה מנגינה אחרת,
הממיסה כל מתיחות סוערת.
בלי מאבק, רק רוך הולך ומתפשט ברחבי הגוף,
הגבולות מיטשטשים, כשעל גופה היא מרגישה ליטוף.

היא לכודה בתוך סערה שלא עוזבת,
המבט שלו חודר, כמו רוח לעצמות ביום קר,
מכתיב לה כל צעד, עוצר כל נשימה,
כמו בובה על חוט, היא תעשה כל מה שהוא אמר.

נעה בלי קול לפי הקצב שלו,
הלב שלה רועד, גם בלי כוח או רצון,
מתפתלת סביבו, בלי יכולת לברוח,
כפופה תחת השליטה שלו, כמו משחק.

העיניים שלה זוהרות, מביטות מלאות באור,
נבלעת בתוך הצללים של הצרחות של עצמה.
היא זזה בלי חופש, רועדת, מתפטלת,
תחת משקל כבד שאין לו התחלה או סוף.

והוא מושך בחוטים, מסתכל בתחכום,
יודע שיש לו שליטה על הנשמה שלה.
עוטף אותה במבוך של ציווי מתמשך,
היא כלואה לגמרי, מלאה בחלומות ובתקווה.

היא מוחזקת ברצועה קצרה
שנשלטת רק במבט עיניו.
מכתיב לה כל תנועה, צליל ונשימה
וכמו בובה על חוט היא נשלטת בגופה.

רוקדת לצלילי מילותיו,
בלי יכולת להתנגד.
היא נמצאת תחת היררכיה,
והוא זה המפקד

כשהיא נכנעת, גלים של שקט אותה עוטפים,
והסערה שבפנים ברוגע מתעטפת.
ידיה קשורות, אך ליבה מרחף,
וככה היא מוצאת את מה שרק לה ייחשף.

השליטה פותחת דלתות סגורות,
בפנים מתגלה האמת בלי מחסומים.
החבל מתהדק, בין פעימה לנשימה,
החופש צומח מתוך ההגבלה.

בכניעה טמון סוד נסתר,
בו הנפש סוף סוף מאירה.
כל כאב, כל צליל שנחצה,
הם הדרך שבה היא בוחרת –
אל השחרור המוחלט, אל השלווה.