פורקן

כאשר נכנעה היא הרגישה שלווה,
הנפש שלה כמו אש בערה.
כפותה בידיים, אך רוחה חופשייה,
רק ככה היא מוצאת מנוחה.

השליטה בשביל היא שער נסתר,
לפתוח את ליבה המואר.
היד מהדקת,
ובין כל נשימה כבדה,
החופש שבה רק הולך ונבנה.

בכניעה שורר שקט עמוק,
שבו רוחה בוחרת לחבוק.
כל כאב, צעקה, וגניחה,
הם רק דרך,
שנפשה תהיה באמת חופשייה.

אישה במרתף, ליבה דופק,
מכל הצלפה גופה מתענג.

הכאב כמו ריקוד,
חושף כל סוד,
בתוך החושך, היא מוצאת את השיגעון המתחזק.

עם כל חבטה, היא מתמכרת,
למגע שממיס את כל השכבות,
בעמקי הנשמה,
הלהבה בוערת,
ובין הצללים, היא חיה בתשוקות.

בין הצללים נפשה נודדת,
הכאב כמו גאולה שמרוממת.
כל מכה מרפא סדק מחדש,
וליבה נפתח שוב ונרגש,
והיא לתוך נפשו מתמסרת.

הכאב היה לה דרך לגלות,
את מה שהלב שלה רצה לחוות.
כל פצע קטן,
בין כאב שהיא צועקת,
היא מצאה את עצמה שוב מתחזקת.

בחושך כמו בים סוער,
הכאב עשה לה לב אמיץ יותר.
מכל צליפה חזקה,
היא עמוק בפנים מצאה,
כוח לאהוב ולהתמודד עם כאבה.

בחשכת הליל היא צעדה,
בעונש כאב מצאה גאולה,
עם כל צליפת שוט,
נשמתה עוד נפתחת,
כמו ורד דם, היא פרחה.

הכאב היה לה כצוהר,
לנפש כלואה בחשכה,
הוא לחש לה סוד מר,
על דרך חדשה,
אליה תיקחנה כל מכה.

והיא בחשכה,
כמו עלים ביער סודי,
כל צליפה היא ראה,
של תהליך מענה,
שהופך את הלב לבלתי נראה.

בחשיכה שוקעת,
החופש נעטף בשרשראות כבדות,
היא מרגישה את הכאב,
כמו ריתמה כלואה,
ובמרות החוסר אונים, את השלווה פוגשת.

נפש עטופה בכבלים כה כבדים,
הבריחים חורקים, אוחזים ברוחה.
בכל משיכה כואבת,
היא מוצאת את השקט,
שהיה חבוי בעמקי הלב בלא אור.

בין חומות אבן נישאות ושטוחות,
היא צועדת בלא רחמים, ברגליים כואבות,
בכל רסיסי חופש,
בין חבלי הסבל,
היא מוצאת את נחתה באפילה, כאילו ממתינה.

בין הצללים היא מוצאת מנוחה,
כשהשוט משאיר סימנים של קדושה.
כל מכה כורעת את נפשה עמוק,
כמו לחש מכושף שנשמתה חובק,
והכאב הוא הקול היחיד ששומעת בליבה.

בעולם של אפלה היא משוטטת,
מחפשת גאולה בכאב שמתפש.
כל חבטה מכתימה את רוחה בסימן,
וכל רגע של כאב מחזק את הקשרן.
והיא מוצאת שלווה רק כשהכאב הוא כל מה שנותר.

היא מרגישה את הכאב מתפשט לכל גופה,
זה בתוכה,
שורף אותה מבפנים.

ענקות של כאב ועונג נאבקות לצאת מפיה הסתום,
היא רק יכולה לדמיין מה הולך לבוא

פני פוקר מרוחים על פרצופה,
היא לא רוצה להראות לי את נקודות התורפה,
אותה נקודה שבגללה היא תנזל ותיכנע הברכיים.

אבל היד שלי מטיילת על הגופה החשוף,
מלטפת, צובטת, מכאיבה,
והינה עוד דקה, מגיעה ממנה הכניעה.

הטבעת בידה מסגירה שהיא לא אמורה להיות כאן,
אבל הרצון להיכנע הכניע אותה.
היא רצתה לחוש את העוצמה, את הכאב, את הכוח.
להיות חסרת אונים רק לעכשיו,
לפני שהיא נבלעת חזרה לשיגרה,
ומה שהיה כאן נשאר זיכרון עמוק במוחה.

גופך אולי נמצאת תחת החלטתי,
ונפשך כבולה בחבלים של שליטתי,
אבל רוחך חופשייה
ואת כבר לא צריכה לקבל שום החלטה.

תקשיבי למילותיי,
ותעשי מה שאומר,
וגופך יהיה זקוף לפקודתי כמו למסדר.

עופי על כנפי החופש,
תשתחררי עם שליטתי.
עכשיו את חופשייה,
כי את מבצעת את מילתי