פורקן

בחשיכה שוקעת,
החופש נעטף בשרשראות כבדות,
היא מרגישה את הכאב,
כמו ריתמה כלואה,
ובמרות החוסר אונים, את השלווה פוגשת.

נפש עטופה בכבלים כה כבדים,
הבריחים חורקים, אוחזים ברוחה.
בכל משיכה כואבת,
היא מוצאת את השקט,
שהיה חבוי בעמקי הלב בלא אור.

בין חומות אבן נישאות ושטוחות,
היא צועדת בלא רחמים, ברגליים כואבות,
בכל רסיסי חופש,
בין חבלי הסבל,
היא מוצאת את נחתה באפילה, כאילו ממתינה.