פורקן

בין הצללים היא מוצאת מנוחה,
כשהשוט משאיר סימנים של קדושה.
כל מכה כורעת את נפשה עמוק,
כמו לחש מכושף שנשמתה חובק,
והכאב הוא הקול היחיד ששומעת בליבה.

בעולם של אפלה היא משוטטת,
מחפשת גאולה בכאב שמתפש.
כל חבטה מכתימה את רוחה בסימן,
וכל רגע של כאב מחזק את הקשרן.
והיא מוצאת שלווה רק כשהכאב הוא כל מה שנותר.