פורקן

בחשכת הליל היא צעדה,
בעונש כאב מצאה גאולה,
עם כל צליפת שוט,
נשמתה עוד נפתחת,
כמו ורד דם, היא פרחה.

הכאב היה לה כצוהר,
לנפש כלואה בחשכה,
הוא לחש לה סוד מר,
על דרך חדשה,
אליה תיקחנה כל מכה.

והיא בחשכה,
כמו עלים ביער סודי,
כל צליפה היא ראה,
של תהליך מענה,
שהופך את הלב לבלתי נראה.