פורקן

היא לכודה בתוך סערה שלא עוזבת,
המבט שלו חודר, כמו רוח לעצמות ביום קר,
מכתיב לה כל צעד, עוצר כל נשימה,
כמו בובה על חוט, היא תעשה כל מה שהוא אמר.

נעה בלי קול לפי הקצב שלו,
הלב שלה רועד, גם בלי כוח או רצון,
מתפתלת סביבו, בלי יכולת לברוח,
כפופה תחת השליטה שלו, כמו משחק.

העיניים שלה זוהרות, מביטות מלאות באור,
נבלעת בתוך הצללים של הצרחות של עצמה.
היא זזה בלי חופש, רועדת, מתפטלת,
תחת משקל כבד שאין לו התחלה או סוף.

והוא מושך בחוטים, מסתכל בתחכום,
יודע שיש לו שליטה על הנשמה שלה.
עוטף אותה במבוך של ציווי מתמשך,
היא כלואה לגמרי, מלאה בחלומות ובתקווה.