פורקן

היא לכודה בתוך סערה שלא עוזבת,
המבט שלו חודר, כמו רוח לעצמות ביום קר,
מכתיב לה כל צעד, עוצר כל נשימה,
כמו בובה על חוט, היא תעשה כל מה שהוא אמר.

נעה בלי קול לפי הקצב שלו,
הלב שלה רועד, גם בלי כוח או רצון,
מתפתלת סביבו, בלי יכולת לברוח,
כפופה תחת השליטה שלו, כמו משחק.

העיניים שלה זוהרות, מביטות מלאות באור,
נבלעת בתוך הצללים של הצרחות של עצמה.
היא זזה בלי חופש, רועדת, מתפטלת,
תחת משקל כבד שאין לו התחלה או סוף.

והוא מושך בחוטים, מסתכל בתחכום,
יודע שיש לו שליטה על הנשמה שלה.
עוטף אותה במבוך של ציווי מתמשך,
היא כלואה לגמרי, מלאה בחלומות ובתקווה.

היא מוחזקת ברצועה קצרה
שנשלטת רק במבט עיניו.
מכתיב לה כל תנועה, צליל ונשימה
וכמו בובה על חוט היא נשלטת בגופה.

רוקדת לצלילי מילותיו,
בלי יכולת להתנגד.
היא נמצאת תחת היררכיה,
והוא זה המפקד

כשהיא נכנעת, גלים של שקט אותה עוטפים,
והסערה שבפנים ברוגע מתעטפת.
ידיה קשורות, אך ליבה מרחף,
וככה היא מוצאת את מה שרק לה ייחשף.

השליטה פותחת דלתות סגורות,
בפנים מתגלה האמת בלי מחסומים.
החבל מתהדק, בין פעימה לנשימה,
החופש צומח מתוך ההגבלה.

בכניעה טמון סוד נסתר,
בו הנפש סוף סוף מאירה.
כל כאב, כל צליל שנחצה,
הם הדרך שבה היא בוחרת –
אל השחרור המוחלט, אל השלווה.

כאשר נכנעה היא הרגישה שלווה,
הנפש שלה כמו אש בערה.
כפותה בידיים, אך רוחה חופשייה,
רק ככה היא מוצאת מנוחה.

השליטה בשביל היא שער נסתר,
לפתוח את ליבה המואר.
היד מהדקת,
ובין כל נשימה כבדה,
החופש שבה רק הולך ונבנה.

בכניעה שורר שקט עמוק,
שבו רוחה בוחרת לחבוק.
כל כאב, צעקה, וגניחה,
הם רק דרך,
שנפשה תהיה באמת חופשייה.

אישה במרתף, ליבה דופק,
מכל הצלפה גופה מתענג.

הכאב כמו ריקוד,
חושף כל סוד,
בתוך החושך, היא מוצאת את השיגעון המתחזק.

עם כל חבטה, היא מתמכרת,
למגע שממיס את כל השכבות,
בעמקי הנשמה,
הלהבה בוערת,
ובין הצללים, היא חיה בתשוקות.

בין הצללים נפשה נודדת,
הכאב כמו גאולה שמרוממת.
כל מכה מרפא סדק מחדש,
וליבה נפתח שוב ונרגש,
והיא לתוך נפשו מתמסרת.

הכאב היה לה דרך לגלות,
את מה שהלב שלה רצה לחוות.
כל פצע קטן,
בין כאב שהיא צועקת,
היא מצאה את עצמה שוב מתחזקת.

בחושך כמו בים סוער,
הכאב עשה לה לב אמיץ יותר.
מכל צליפה חזקה,
היא עמוק בפנים מצאה,
כוח לאהוב ולהתמודד עם כאבה.

בחשכת הליל היא צעדה,
בעונש כאב מצאה גאולה,
עם כל צליפת שוט,
נשמתה עוד נפתחת,
כמו ורד דם, היא פרחה.

הכאב היה לה כצוהר,
לנפש כלואה בחשכה,
הוא לחש לה סוד מר,
על דרך חדשה,
אליה תיקחנה כל מכה.

והיא בחשכה,
כמו עלים ביער סודי,
כל צליפה היא ראה,
של תהליך מענה,
שהופך את הלב לבלתי נראה.

בחשיכה שוקעת,
החופש נעטף בשרשראות כבדות,
היא מרגישה את הכאב,
כמו ריתמה כלואה,
ובמרות החוסר אונים, את השלווה פוגשת.

נפש עטופה בכבלים כה כבדים,
הבריחים חורקים, אוחזים ברוחה.
בכל משיכה כואבת,
היא מוצאת את השקט,
שהיה חבוי בעמקי הלב בלא אור.

בין חומות אבן נישאות ושטוחות,
היא צועדת בלא רחמים, ברגליים כואבות,
בכל רסיסי חופש,
בין חבלי הסבל,
היא מוצאת את נחתה באפילה, כאילו ממתינה.

בין הצללים היא מוצאת מנוחה,
כשהשוט משאיר סימנים של קדושה.
כל מכה כורעת את נפשה עמוק,
כמו לחש מכושף שנשמתה חובק,
והכאב הוא הקול היחיד ששומעת בליבה.

בעולם של אפלה היא משוטטת,
מחפשת גאולה בכאב שמתפש.
כל חבטה מכתימה את רוחה בסימן,
וכל רגע של כאב מחזק את הקשרן.
והיא מוצאת שלווה רק כשהכאב הוא כל מה שנותר.

היא מרגישה את הכאב מתפשט לכל גופה,
זה בתוכה,
שורף אותה מבפנים.

ענקות של כאב ועונג נאבקות לצאת מפיה הסתום,
היא רק יכולה לדמיין מה הולך לבוא