אני מתפללת לדקה אחת שבה אני לא משתעלת דם.
רע לי ברמות ואיכשהו זה מקום שמאפשר לי להכיל
להאכיל
ולאכול.
אני חולה בכל מיני דברים ומתעלמת.
רובם פיזיים.
ראיתי את כל הסרטונים מתחילת המלחמה
בערוצי טלגרם שבהם הם פורסמו
הייתי על זה מהרגע שיצא המטח הראשון.
התעוררתי ומאז לא הלכתי לישון
והכאב ראש הזה מה נסגר איתו הוא כל הזמן שם..
עמום, המום
ואתה גם מסתובב לי במוח הלוך ושוב,
אתה בכלל אמור להיות ממש רחוק מכאן.
זה ממש סגור, סיימתי איתך, למה אתה לא סיימת איתי? תפסיק לקרוא לי, בבקשה.
נחשפו המון דברים מאז שהייתי פה
ועוד ממשיכים להיחשף.
ביניהם נחשפות השיניים שלי - כמה שהן גרועות לנשיכה.
אז מי אני פה בעצם?
לפעמים אני לא יודעת אם זה דבר טוב להיות אני,
אבל בכלל אין לי ברירות,
אני רק רוצה לכעוס עכשיו אבל גם אני רוצה להיות מסוגלת לשכב על הרצפה או לקרוא ספר או באמת להירדם מתוך ביטחון מוחלט
להסתכל מהחלון בלילה ולא לראות את כל האנשים הרעים שם בחוץ מחכים שאצא.
אין לי פנטזיות יותר,
הכל הפך לאמת,
אני לא מצליחה לחפש את מי בלב שלי
אז איך אני אמורה בכלל למצוא.