באחת העבודות הקודמות שלי עבדתי במכון ויצמן מאחורי דלפק במרכז המבקרים
חוץ מלחלק מפות, להפעיל סרטים ולהסביר על מוצגים ועל מדע לכל חפץ וחפצה גם אמורים לענות לטלפון ולהיות פקידה.
עכשיו זאת עבודה של כוסיות (מה שאני לא) סטודנטיות למנהל עסקים כאלה שנראות טוב,
ותכלס גם כל הבנות במשרד הזה היו כאלה שנראות סבבה רצח, שבין תורם אחד לאחר הן מדברות על הבגדים ועל הציפורניים ועל החיים בתל אביב והעבודה ברחובות.
הכי רחוק ממני, יצור כלאיים שיכול לפצוח בשיחת "אז מה...למה אטומים זזים" תוך כדי אכילת חמגשית סלטים מסן מרטין (המבין יבין)
ואני כאילו לא מחשיבה את עצמי אהבלה במיוחד אבל המקבילה שלי שעבדה בימים שאני לא,
הייתה מהממת בקטע מגעיל ולא נגיש אבל אהבלה בכל מובן, בקושי ידעה אנגלית ולא הבנתי איך בנאדם כמוני שמדבר אנגלית כמו מיסטר וובסטר עליו השלום
צריך להרגיש מורתע מהסטודנטית היפה הונילית המעצבנת הזאת רק כי היא יפה ואהבלה ומקבלת יחס מועדף מכל סטודנט למדעי המוח שאוהב סאונדינג.
לא משנה מהר משם כבר "קודמתי" במונחים של מכון ויצמן להדרכות של שעה וחצי על ההיסטוריה שבואו נודה היו הרבה יותר סקסיות
(מי לא רוצה לראות איפה הזדיינו ואז כתבו מכתביות ורה וחיים ויצמן. או יותר טוב מזה - לפתוח מגירות בחדרו של הנשיא הראשון ולגלות חוקן)
אבל כעיקרון תמיד הרגשתי מפוחדת על יד בחורות כוסיות כאילו הן מינימום ג'ופיטר ענק הגז ואני איזה גיאנמיד מכוער שנדבק להן לתחת מכוח ההתבוננות
אבל נחזור רגע לסיפור שלשמו התכנסנו שנזכרתי בו בבוקר קריר וגשום כזה של יום ראשון שהוא המאנדיי של יזראל בעצם וכולו מלא בגלים של דיכאון והעצמה עצמית
אז נכנס איזה פרופסור ואני עכשיו אני לבד בכ-ל המרכז מבקרים
כולם באיזה ישיבת רימינג דירקטו(ם)ריון שכזו
והנה אני מתחילה להרגיש איך הקוץ בתחת הזה כבר עושה עלי מובים של דאדי דום אבל סדיסט 89%
נכנס בנונשלנט אפילו לא מניד את הסנטר כמו שגברים עושים כשהם חולפים אחד על פני השני ברחוב, מן אקנולדג'מנט בסיסי אנושי
"שלום איך אפשר לעזור?" כמובן אני מחייכת,
מי יודע אולי זה סתם איזה נחנח שמסתתר מהגשם ואולי אני אפילו אראה לו את הסרט ואציג לו את המוצגים כמו ילדה טובה ולא הבראטית שאני.
אבל הוא, לא לא,
הוא - נשען על הדלפק עם כל ההבל פה שוקולד תפוז שלו -
"אני אמור לפגוש את היחידת חוץ באולם השני-" (מרחק של שתי דלתות, מיינד יו - אני לבד לגמרי ורואים) "-ונעול שם. תביאי לי את המפתח או שתפתחי לי."
או הו הו,
אני כבר מתחילה לבעבע.
לא בגלל הקלות שבה הוא מנמיך אותי כדי למצוץ את הזין המטאפורי שלו,
אלא בגלל שהוא באמת חושב שאני הולכת לבוא לפתוח לו דלת כמו איזה שרת.
חייכתי שוב, כמו סתומה,
והוא מתבלבל,
אמרתי לו "אדוני," (הוא אהב את זה) "אני נמצאת כאן לבד ולא יכולה לעזוב את המשרד. וגם, אני לא חושבת שיש לי את המפתחות לדלת ההיא."
"אז מצידי תנעלי פה, תתקשרי למי שאת צריכה, ותפתחי את הדלת הזו."
"אראה מה אוכל לעשות. רוצה בינתיים לשבת כאן? שאכין לך משהו לשתות?"
הוריד שנמצא באמצע הזין במקום מוח שלו מתחיל להתנפח, והנה הארוס הרעיל יוצא ממנו והוא מתחיל להתרג(ש)ז ממש,
"את יודעת בכלל מי אני? אני פרופסור א'ב'ג'ד', את תעשי מה שאני אומר לך" והוא מטייל ברחבי הלובי ומטיח את החשיבות העצמית שלו על כל הפרצוף שלי,
לוהט ממש, בשביל פשוטת עם שכמותי.
מי אני?
אני זאת עם המפתח
אידיוט.
בפעם הבאה שראיתי אותו הכנתי לו קפה עם מלח. אופס.
