מה, מה אפשר לכתוב
יותר מלהתחבר לעצמי דרך עצמי
להיות פה וגם לא.
מצד אחד מישהו עומד בתחנת אוטובוס ונדרס
מחזיר אותי בפלאשבק לירושלים, תחנת רכבת קלה,
כל נער או אישה הופכים לסכנה אפשרית.
ועכשיו? מה לא מסוכן?
כל רכב מלחיץ אותי בדרך הביתה, רק להתקלח את היום הזה ודי.
התינוק-חתול פתחה את החלון וברחה.
אז ללכת בשדות הרטובים, עשב עד הברכיים, לקרוא לה ולשרוק בלילה - זה אמונה לזימון שדים
אבל לפחד רק מההתמודדות עם סוף.
לשמוע צרחות של חתול ונביחות של כלבים,
להרגיש שנלקח ממך משהו שעכשיו בלעדיו זה זוועה.
אז לבכות. על הכל.
על כל ההתמודדות מול המוות והשכול שלא נגמרת בשביל מי שנשאר בחיים.
על מה שראית, על מה ששמעת, על מה שהרגשת ומרגישה
על כל נפש האדם שלא מפסיקה להתענות,
להתעלות.
אז היא עמדה על הגג בסוף. והיא בסדר.
ואנחת רווחה קצרה,
עדיין
יש מוות ושכול להתמודד איתם.
שום דבר לא נגמר כאן
הכל מתחיל שוב ושוב.
אני עוברת שינויים מהותיים
מקבלת את המכתב מהוגוורטס שנה אחרי שנה
ועוברת מהארון שמתחת למדרגות אל תוך העולם הקסום שנועדתי אליו.
אל תוך מי שאני יכולה להיות אני הולכת צעד אחרי צעד
טועה, וכואבת, וגם מוצאת את החמלה
את ההצלחות הקטנות.
את הדרך לגרום לאחרים לצחוק בתוך הבכי.
תמיד זה עבד לי. ואני גאה בזה מאוד.
האלימות שלי נגמרת. הכעס אוזל.
אני רוצה לפעול אחרת.
מול השדה הירוק הרטוב של הלילה
אני רוצה להיות ירח.
לקבל את האור ולתת ממנו, כמה שאפשר,
ולמי שמוכן לראות.
קרצוצי, אוהבת אותך יותר מאת עצמי.
