בשבוע האחרון אני ממש חסרת טאקט.
זה סהכ בסדר נראה לי, כי איכשהו אני מצליחה להצחיק את הסיטואציה ולשנמך את השלשול המילולי שלי לסיוטאציה שבה כולם נשפכים מצחוק והכל טוב
אבל בתכלס תכלס אני מוצאת את עצמי יושבת בבית וככה משחזרת לעצמי מתוך איזו חרדה קיומית את היום שהיה
ו-וואלה במסכת סנהדרין של הסוף יום שלי
אני זוועה של בנאדם! אבל לפחות אני מצחיקה
לא רוצה למסכן את מי שמסביבי
אבל לגמרי מבאסת אותם
נגיד מישהו אומר לי משהו אני ישר מזלזלת
לא מתוך רוע פשוט אני רואה את החרטוטים מקילומטרים
כאילו אני מצפה מעצמי לאיזה חיבור קווי ברמת הסיב אופטי להשם
אבל תכלס כל מה שיש לי זה וויפיי מקרטע מתוך הממד
כי די אין לי סבלנות יותר
לא להכיר אנשים חדשים, לא לשכלל את הקשרים הישנים
נראה לי מספיק לי עכשיו התמיד זה אני מולי
וגם החתולה שלי כי כאילו בואו זה חתיכת פרסונל.
לפני כלום זמן היו לי חיים ממש מוזרים,
עבדתי כל היום, הייתי חוזרת הביתה להורים סוגרת את הדלת ואשכרה נרדמת עם asmr באוזניות של כפיסי עץ ובחורות שמוצצות את האוזניים שלי (זה ממש ספציפי, לא נשיקות כי זה בלתי נסבל)
והיום ברוך השם החיים שלי עדיין מוזרים לאללה
אני עובדת כל היום, חוזרת הביתה חושבת על החיים שלי, יושבת מול דואלינגו דופקת ש''ב כאילו הייתי לחוצת ירידה מהארץ (לא יקרה) ולא מצליחה להירדם עם אוזניות כי 'זה מעצבן לי את האוזניים'
ב ר צ י נ ו ת
בסהכ הכללי יש איזו תחושה של ירידה במשמעות הכללית שלי למיניות
כי אין חרמנות בכלל - למרות שמרגיש שאולי אמורה להיות?
כשיש תקופה כזאת אני פשוט נהיית גוג'י ברי
אני מתה על חורף, כשהחדר קר והשמיכה מתחממת ואני מחזיקה לעצמי את הציצים ואומרת פאק ליידיז אתן שוות ברמות ואיזה כיף להיות אני
ובאותה נשימה אני כאילו לא מנסה אפילו להכיר את מי שאולי ייתכן וירצה להכיר או להזכיר או להזקיר
כזה סבבה כן ממש כיף להזדיין אבל הזדיינתי מלא והרבה מהפעמים האלה היו טובות ועם אהבה והרבה מהן היו סתם כוונות טובות עם הרבה סמים.
רוצה שהכל יחזור
שהוא יחזור
ואם לא הוא,
אז שאותה האנרגיה הזו שאבדה
שאיבדה והתאבדה
תתפוס צורה חדשה
ושכל החיזוי האוטומטי הזה של המקלדת של החיים שלי יהפוך להגיוני.
