אתה מחפש לטאטא את הבית ואני מחפשת תירוצים למחוק את המחשבות הטורדניות עליו
העיניים שלך מסתכלות עליי בכל פעם שהמוח שלי צורח באיום שהנה ואני חוזרת ללופ המחריד הזה של הגעגוע
"מזל קשת חושבים רק על עצמם" היום אמרתי לחברה והיא צחקה כי זה נכון
מתוך זה איכשהו אתה מצליח להכווין אותי אבל זה כמו להחנות בואינג 747 במרכז תל אביב
אתה בודק אותי ברישומון אבל אני מרגישה כאילו אתה בו זמנית מקודד לתוכי את המטריקס האקראי שלך
ומחזיר אותי למציאות כשאתה אומר לי את האמת.
כי היכרות זה דבר מעניין עד שהוא ממצה את עצמו ואני תוהה מתי תמצה אותי?
אני רוצה שתדבר איתי ואליי שעות אבל בלי להרגיש חובה
רוצה שתלחש באוזן בדיחות ותצחק, תלטף ותתפוס בפטמה שלי
ותגיד לי שאסור לי לצחוק מאף בדיחה ואם אני צוחקת אני נענשת
הזין שלך יהיה צמוד אליי ואני אוכל להרגיש אותך מתרגש כשהאצבעות שלך מטיילות בפה שלי
והידיים שלי יסמנו את כל הנקודות בגב שלך כמו ציור
אוף. אז אם זה מושך כזה חזק (מרגיש לי שכן)
למה אני לא מפסיקה לחשוב על כמה שאתה תתאכזב ממני?
זאת תהיה אכזבה כמו שפתאום תשאל "רוצה דיקפיק?" ובאמת תשלח את הזין שלך במקום תמונה מטומטמת או מימז על הסרטן שלי.
איך זה שבקפידה השחלת את עצמך לתוך היומיום שלי,
מסתכל עליי כל יום ככה דרך כל הפיקסלים והרשתות הסלולריות,
ועדיין אני מתמלאת בחשש בכל פעם שאתה מעלה פגישה?
או את הזין?
אתה בכלל חושב על עצמך, ובצדק,
כי עד איזה מרחק אפשר להעביר דגדוג?
אני בכלל אצליח להיות מעניינת או יפה מספיק כדי שתמשיך להסתכל עליי דרך כל הצמרות עצי אמזונס שלך?
כנראה שלא.
עדיין בא לי שתעשה לי כל מה שאתה רוצה ואני אהיה חייבת להסכים אבל בא לי גם שתחשוב עליי דברים טובים ולא שאני זונה של בחורים רעים למרות שאתה יודע מה האמת.
