הייתי בן 16 בפעם הראשונה שקשרתי אישה (לא, לא למטרות איזה משחק דבילי. זה היה הסשן הראשון שלנו).
הייתי בן 20 כשהייתה לי סאבית.
בן קצת יותר מזה כשגיליתי את עולם האונליין ומצאתי שפחות של 24/7. מאז היו לי רבות כאלה לאורך השנים. עם חלק הלך יותר טוב מאחרות, אבל באופן מסוים את כולן אהבתי, אפילו אם לא נפגשנו בעולם האמיתי.
פגשתי גם לא מעט שפחות שהיו שייכות למאסטר אחר. כיבדתי אותן ואת האדון שלהן, אבל באופן טבעי לא יכולתי שלא לקנא בהם. כך כל רציתי את זה גם כן. מישהי שתענוד את הקולר שלי נעול על צווארה, שתהיה שייכת לי ושתאהב את זה. מישהי שאיתי שנינו נוכל להיות חופשיים - אני לשלוט והיא להישלט, ושנינו מבינים אחד את השניה ולא הולכים לשום מקום.
אני יכול לחשוב עוד אחורה, לתקופה שבכלל לא הבנתי מה קורה איתי ולמה יש לי דחפים כאלה. למה אני רוצה לשלוט בבנות הזוג שלי באותה מידה שאני צריך לנשום או לאכול. לתקופה שאי ההבנה הפחידה אותי עד מוות עד שגיליתי שאני רק אחד מיני רבים.
אבל בסופו של דבר מה שהיה, היה. חלק היה טוב, חלק היה רע. זיכרונות הופכים אותנו למי שאנחנו אבל חרטות רק מעכבות אותנו בדרכנו הלאה.
הנה מה שאני יודע עכשיו: אני לא מחכה יותר. אני יודע שאת שם איפשהו, ואני בא למצוא אותך. ביחד נתמסר אחד לשני ונהיה מאושרים כשאת כלואה בין זרועותיי.
אם את קוראת את זה והלב שלך פועם למקרא המלים האלו, אני כאן.
אל תפחדי ליצור קשר.
אולי זו את.