יש בי געגוע מסוים
לא למישהו או למישהי
לתקופה
שבה הייתי אפשר לקרוא לזה משוגעת/מטורפת/אובדנית/חרמנית בטירוף/חסרת גבולות
הייתי כל כך נואשת להיות מאוהבת ושל מישהו שהייתי מתמסרת רגשית ופיזית חזק ומהר
מבלי לחשוב או לנתח או להבין
היו קשרים שהייתי בעננים ואז נפלתי לתהומות
וקיללתי את קיומו , את הרגע שנפגשנו , את עצמי
אבל הייתי מלאה ברחמים עצמיים שזה נתן לי זמן ומקום לעצמי ואת הלגיטימציה כביכול לא לעשות יותר מידי ואז
לפנטז ולאונן מלא
לכתוב
לקרוא
לישון
להתבטל
לתכנן את סוף קיומי
וחוזר חלילה
אני לא יודעת למה לפעמים אני מתגעגעת לתקופה כזאת נוראית
אולי בגלל שכיום אני לא נותנת לאף אחד להביא אותי לשם
לעננים האלו ולתהומות
ואני כבר לא כותבת באותה תדירות או מאוננת
או מפנטזת אם בכלל
ואני בקושי מבלה את זמני הפנוי בלחשוב על עצמי
אני בעיקר עייפה מהעבודה
מהקור והחוסר שעות שינה
ומהעובדה שיותר לעולם לא אוכל לחזור לתקופה כזאת
כי זה הדבר שבאמת יחסל אותי
מי היה מאמין שאהפוך להיות בת אדם מתפקדת עובדת וכביכול נורמטיבית כלפי חוץ
אבל בראש תמיד אזכור וארצה את הטינופת האומללה שהייתי