הבלוג שלי

כשאני יוצא לריצה, יש שלב באמצע שבו אני מגיע למדרגות. לפעמים, באותו הרגע, אני מרגיש שאין לי כוח לעלות בהן, והמחשבה הראשונה היא פשוט לעשות פרסה ולהימנע מהמאמץ. אבל אז אני נזכר – כשאני מסיים את העלייה בריצה, הסבל נמשך רק כמה שניות. אני מסדיר נשימה, ממשיך לרוץ, ומרוצה מעצמי על כך שעמדתי "באתגר".

אחרי המדרגות, ישר מגיעה הירידה התלולה שמחזירה אותי חזרה למטה, דרך שונה. בעצם, אני עולה במדרגות רק כדי לרדת שנייה אחר כך. אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא לעלות במדרגות גם כשזה מרגיש קשה, כי זה לא באמת קשה. זה רק רגע קצר של אי נוחות, וכבר אחרי שנייה אני ממשיך הלאה.

מה שמפריע לי, הוא אותו רגע קצר, אפילו אלפית שנייה, שבו אין לי כוח לרוץ במדרגות. זה רגעי, "כאב" קצרצר שעובר בשניות. ואני גם ככה הולך לעשות את זה, אז למה מהתחלה המחשבה עולה לי בראש?