הבלוג שלי

שלושה חודשים. מה קרה בשלושה חודשים?

עברתי מבאר שבע להרצליה. מעבודה של "ילדים" לעבודה של "גדולים".

גיליתי משהו שגרם לי להתרסק בעוצמה. קמתי לאט, קצת שונה, אבל קמתי, חבול, אבל בסדר.

פתחתי פה פרופיל (שנפתח טכנית כבר מזמן, כנראה בגללה.חיפשתי מה לעשות עם מה שהיא פתחה בתוכי).

בדרך נפלתי וקמתי שוב כמה פעמים, כל פעם עם עוד חבלה קטנה שנוספה(ולא אשקר, חלק מגיע קצת מפה, זה לא מובן ההתנהגות של אנשים לפעמים. אבל מצד שני מי אני שהשופט, אני לא יודע מה עובר על כל אחת ויכול להיות אני טועה לפעמים, וגם לא חייבים לי כלום כלום)

גיליתי שבמרכז יש בלי סוף נתיבי תחבורה ציבוריים, והתחבורה הציבורית די יעילה (לפחות בעיניים של מישהו שבא מבאר שבע, שם הנהגים פשוט לא באים אם לא מתחשק להם, ו"נתיב ציבורי" זה עוד נתיב רגיל). וגם למה יקר פה🥲

התחלתי לקרוא בלוגים, אבל הפעם באמת לקרוא, לא רק לרפרף(לפעמים כן). התחלתי לפרוק, לכתוב.

למדתי להיות הכי רגוע בעולם ולאוהב ממש את הים (למעשה שוכב פה רושם את זה עכשיו)

שורה תחתונה? המון קרה, המון השתנה, אבל דבר אחד מתעקש להישאר – היא. וזה, יותר קשה מהכל.

גם הבעיה עם ה-ש' וה-ס' מתעקשת להשאר, אבל זה דווקא סבבה לי. 

איזה כיף לרוץ פה בבוקר

בדרך כלל אני פשוט עושה הליכות בערב על החוף. בזמן האחרון מוצא את עצמי שוכב על החול בלילה.

ונעים יפה ושקט. והים ברקע עם המוזיקה המרגיע שהוא יוצר. פשוט כיף ומרגיע.

ממליץ לנסות...

*החול מתנקה לא לדאוג.

וזה לילה חשוך. המצלמה החליטה שהיא מאירה את התמונה.🤷

אז יש את היא 

היא עשתה את מה שעשתה, והשאירה אותי עם כמות של רגשות שעדיין לא הצלחתי לעכל. זה מרגיש כאילו היא זרקה עליי פאזל ענק, 10,000 חלקים שהתפזרו לכל עבר. ואני? אני עומד שם, מבולבל, לבד. מנסה לאסוף את החלקים האבודים, לאט ובשקט, כי זה כל מה שאני יודע לעשות.

התחלתי לאסוף. בהתחלה חשבתי שזה יהיה פשוט יותר, אבל זה לא. כל חלק שאני מרכיב מגלה משהו חדש, מוזר. הצבעים לא תואמים, הצורות לא מובנות, ואין לי שום תמונה ברורה לעקוב אחריה. אני מבין שאולי אף פעם לא תהיה תמונה ברורה. אבל זה הפאזל של הרגשות, ואני יודע שאין דרך אחרת – אני חייב להמשיך. אני לא קרוב לסיום, אפילו לא קרוב להבין מה יצא מזה. אבל אני ממשיך. צעד אחרי צעד. בעדינות. בסבלנות. העולם יכול להמשיך לרוץ מסביבי, אבל אני לא חייב לרוץ איתו. יש לי את הקצב שלי.

ואז... בום. זה קורה. חבית של צבע שחור נשפכת פתאום על הכל. כל הפאזל שהתחלתי להרכיב הושחר, וכל מה שמסביבו הושחר גם הוא. כל דבר יפה שהצלחתי ליצור – נעלם. אני עומד שם, אבוד, באמצע שלולית ענקית של שחור. אני מנסה לנקות, לנסות להציל משהו, אבל במקום לנקות, אני מפזר את השחור על כל מה שמסביבי. מבלי להתכוון, אני מעביר את הכאב שלי על אחרים. אני מנקה פה... רק כדי לגלות שהכתמים עפים לשם.

ואז זה מכה בי. לא, זה לא יכול להמשיך ככה.

אני חייב למצוא דרך אחרת. ואני מוצא. אני מבין שהשחור הזה? הוא יישאר. יהיו כתמים שאף פעם לא ירדו, לא משנה מה אעשה. אבל זה לא אומר שאני צריך להיכנע לו. לפחות את רובו אני יכול לנקות, לפחות את הפאזל אני יכול לסיים. נכון, יהיו חלקים חסרים, חתיכות שאיבדתי בדרך. אבל אני מבין עכשיו – החיים לא מושלמים, והם לא צריכים להיות.

השחור יישאר שם, החתיכות החסרות לא יחזרו, אבל זה בסדר. אפשר עדיין לראות את התמונה הגדולה. הכתמים השחורים? הם ישארו, אבל אני לא אתן להם מקום יותר ממה שמגיע להם. הם ייעלמו כמו שהעיניים שלנו מעלימות את האף – הוא שם, אבל אנחנו פשוט לא רואים אותו

ומה שיהיה? שיהיה. אין לי שליטה על מה שהשחור יביא בעתיד. אבל יש לי שליטה לא לתת לו לפגוע בי כאן ועכשיו.

🙃

כן אני שומע טיילור סוויפט, והרבה.

כשאני יוצא לריצה, יש שלב באמצע שבו אני מגיע למדרגות. לפעמים, באותו הרגע, אני מרגיש שאין לי כוח לעלות בהן, והמחשבה הראשונה היא פשוט לעשות פרסה ולהימנע מהמאמץ. אבל אז אני נזכר – כשאני מסיים את העלייה בריצה, הסבל נמשך רק כמה שניות. אני מסדיר נשימה, ממשיך לרוץ, ומרוצה מעצמי על כך שעמדתי "באתגר".

אחרי המדרגות, ישר מגיעה הירידה התלולה שמחזירה אותי חזרה למטה, דרך שונה. בעצם, אני עולה במדרגות רק כדי לרדת שנייה אחר כך. אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא לעלות במדרגות גם כשזה מרגיש קשה, כי זה לא באמת קשה. זה רק רגע קצר של אי נוחות, וכבר אחרי שנייה אני ממשיך הלאה.

מה שמפריע לי, הוא אותו רגע קצר, אפילו אלפית שנייה, שבו אין לי כוח לרוץ במדרגות. זה רגעי, "כאב" קצרצר שעובר בשניות. ואני גם ככה הולך לעשות את זה, אז למה מהתחלה המחשבה עולה לי בראש?

שהייתי ילד. הייתי רואה את הסרט הזה בלופים, אין סופר פעמים.

לא יודע למה הסרט הזה כל כך הדהים אותי, אבל זה פשוט היה ככה.

הורדתי אותו למחשב ופעם בהרבה זמן אני שם אותו ברקע. זה משמח אותי שזה פועל ברקע. מידי פעם השירים משם מתנגנים לי בראש, סתם ככה....

אחד הסרטים הכי טובים שראיתי. פשוט מקסים.

מדהים. מת על הים בבוקר המוקדם וערב. שהאוויר נקי, הכל שקט ושומעים רק גלים, ומזג האוויר מושלם.

הייתי אומר שהמצלמה לא עושה צדק לכוכבים,אבל זה לא נכון. בלי המצלמה רואים פחות כוכבים, רק יותר בוהקים

עברו להם כמה חודשים נוספים. שגרה, סיבובים איתה בעבודה ומידי פעם אחרי העבודה.

ואז זהו, סיימתי. הגעתי לסוף של התחנה ברכבת. תורי לעבור "לעבודה של גדולים"

זה מגיע עם סיבה נוספת שצצה לה, את הסיבה הזאת אני לא אספר, אבל מאחורי המילה בת 4 אותיות מסתתר לו הר... אולי רכס הרים עם כבר.

הסוף של הרכבת והסיבה שצצה לה, גורמים לי לקבל החלטה שאף פעם לא חשבתי שאני אעשה, שינוי די קיצוני. של לעבור מהדרום המוכר לי, הדרום שלא יצאתי ממנו, למדינה חדשה לגמרי, הרצליה. לעבוד במרכז בעבודה של הגדולים.

קשרים דועכים להם שמתחילים חיים חדשים במקום חדש. הפסקנו לדבר, אני כבר לא שם איתה – רחוק. היא במקום שלה, ואני בשלי. רוצה לכתוב רוצה לדבר רוצה לראות אותה. אבל מתאפק. זה לא הדדי, וזה גם לא יכול להיות. אני לעולם לא אהיה שלה.
הכי טוב שאני יכול לעשות בשבילה זה לשחרר ולתת לה להמשיך בחיים המושלמים שלה.

אנחנו כבר בהווה, עברו כמעט שלושה חודשים, ולא דיברנו. אני לא יודע אם היא חושבת עליי לפעמים. אבל מה שכן, היא בראש שלי, תמיד. 

אז מה קרה בשלושה חודשים האלה? האם אני שונה? היא שינתה אותי? הבן אדם שהייתי לפניה ואחריה הוא שונה. עכשיו יש לי אוקיינוס חדש של רגשות, אוקיינוס עצום שנוצר בגללה. אבל אני לא יודע אם האוקיינוס הזה שייך רק לה.

בינתיים...כן.

אז תודה, היא.

אני שמח שפגשתי אותך, נהניתי מכל רגע איתך. ואני מקווה. יותר נכון, אני יודע. שתזכי בחיים המושלמים שמגיע לך.

הסוף.

חלק 4 מתוך 4.

היא חזרה לעבודה, והשגרה חזרה איתה. שוב כיף לי להגיע לעבודה, שוב אני מחכה לרבע שעה של סיבוב איתה, כמו כלב שמחכה לטיול.

החלטתי שאני רוצה לעשות איתה סיבובים גם מחוץ למסגרת העבודה, אז שאלתי אם זה בסדר שנעשה סיבובים כאלה גם אחרי העבודה. קיבלתי תשובה חיובית, והייתי בשמיים. מדי פעם הייתי מציע לה לצאת לסיבוב, ולעיתים היינו עושים סיבוב קצר אחרי העבודה. לפעמים הסיבובים היו ארוכים, סביב השעה. לא יכולתי להיות יותר מאושר. כל רגע איתה היה עולם אחר, היי מטורף. היא מדהימה.

אני יודע שזה לא הדדי, נחמד לה איתי, והיא אוהבת שאני עוזר לה. לכן אני לא פותח את הפה ולא אומר כלום, פשוט מעריץ אותה בשקט, יודע כמה היא מושלמת.

הכי מושלמת.

היא הכי חמודה, הכי מקסימה והכי מתוקה,חכמה בטירוף, חרוצה מאוד, וצנועה. שקטה ונעימה אבל גם חברותית וידידותית, כיפית ואכפתית, איך אפשר להיות כזאת מושלמת?

וכל זה מגיע בחבילה קטנה מושלמת ויפיפייה, אבל לא סתם יופי, יופי טהור, היופי הכי מושלם שיכול להיות, יש לה יופי טבעי ומהפנט, יופי לא מעולם הזה. יופי שבשילוב עם החיוך.... פשוט אין מילים. מה שרשמתי למעלה זה כלום, כי באמת שהמילים שמתארות אותה לא הומצאו, יופי אין סופי שלא מפסיק לזרוח ממנה כמו שמש. מדהימה.

כל כך מושלמת שמגיע לה הכל, מגיע לה הכי טוב שאפשר, ללא צל של ספק.

ומה שמגיע לה, אני בחיים לא אוכל לספק, אני מחסום בשבילה. לא משנה כמה הדדי זה היה(וזה לא), אין לי את האפשרות לתת לה את ה-100 אחוז שמגיע לה. למעשה אין לי אפילו אפשרות לתת את ה10 אחוז שמגיע לה.

חלק 3 מתוך 4

ישבתי במשרד כשהיא נכנסה. במבט ראשון, ראיתי מישהי קטנה וחמודה וכמו תמיד לא הרגשתי כלום.

רק ש... כן הרגשתי משהו. את הנוכחות שלה. למה דווקא היא? מכל האין סוף בנות שפגשתי, למה היא גרמה לי להרגיש משהו מהתחלה? זו הייתה הרגשה מוזרה ולא מוכרת. ניגשתי להציג את עצמי ולהציע עזרה, כמו שאני מציע לכולם. היא מיד ניצלה את ההצעה, למדה ממני, וביקשה עזרה לעיתים קרובות. בהתחלה זה הציק לי, אבל עם הזמן התחלנו לדבר ולהתחבר, והרגשתי מוזר—אבל מוזר טוב. תחושה נעימה כל פעם שהיא הייתה לידי, ופתאום, בום. היא חייכה, ומשהו השתנה. החיוך שלה גרם לי להרגיש משהו שלא ידעתי שאני יכול להרגיש—היי מטורף, כאילו הייתי מוכן להפוך עולמות רק בשביל החיוך הזה.

החיוך הזה היה כמו פצצת רגשות, סערה שהגיעה משום מקום ושינתה אותי. למה? זה בסך הכל חיוך, ראיתי אינספור חיוכים בחיי, אז למה החיוך שלה השפיע עלי ככה?

חודשים עברו, והעבודה נשארה עבודה, וכמובן שחלק מהעבודה שלי הייתה לעזור לכולם, אבל בעיקר לה. כמה שיותר היא. רק שיהיה לה נוח וקל. דיברנו כל הזמן, והכרתי אותה יותר. גיליתי כמה היא חמודה, נעימה, ומקסימה. להיות לידה הפך להרגשה חזקה וממכרת, במיוחד כשהחיוך שלה ברקע גורם לי להיי מטורף כל פעם מחדש

לפעמים היא הייתה מניחה את הראש שלה על הכתף שלי, אין לי מה להגיד. באמת שאין לי דרך לתאר את ההרגשה הכל כך מדהימה והנעימה שזה נתן לי. הלוואי ויכלתי לתאר אבל לכו תנסו לתאר צבע חדש. בשבילי זה היה פשוט קשת בענן של רגשות חדשים.

בעבודה הייתי יוצא כל יום להליכה קלילה של רבע שעה באזור, תמיד, היה חשוב לי לצאת ולמתוח את הגוף ולזוז. החלטתי להזמין אותו להליכות איתי, היא הסכימה ויצאנו לסיבובים בשגרה, נהנתי כל כך מהרבע שעה הזאת שהלכתי איתה, ברמה שחיכתי ליום שלמחרת, היום שלי סבב סביב הרבע שעה הזאת.

7 באוקטובר. היא במילואים, ואני בעבודה. הרגשה חדשה צצה לה פתאום, געגוע. משהו שאני לא מכיר, וזה צורם.

חלק 2 מתוך 4.