הבלוג שלי

לא יודע איך להסביר את זה. הרצון שלי לעשות לה טוב, מתעלה על הרצון שלי לעשות לי טוב, וזה מוזר. זה יוצר יותר מדי קונפליקטים וסתירות פנימיות, ואיכשהו זה מתאזן לנקודה כזאת נעימה שבסוף אני כאילו יודע מה המטרה שלי.

יש קושי בלנסות לעשות לה כמה שיותר טוב ולתת את עצמי כמה שאפשר, ובכל זאת אני לא מהסס לדחוף כמה שאפשר ולרצות את זה כמה שאפשר. זה מוזר כמה זה כואב אך נעים באותה נשימה, כמו מאבק פנימי שלא נגמר.

וזה רק הרגעים הפשוטים יותר, שאני לא "נשלט". להיכנס למצב "נשלט" זה כבר סיפור אחר, שנמצא פוסט אחד למטה. אני ממשיך לפחד, ממשיך להיות מבוהל ומושפל מהמצב שאני נכנס אליו. זה עוצמתי מאוד, זה כמו להישאב לתוך חור שחור.

זו תחושה נגררת שאתה פשוט לא יודע איך לתאר אותה. אבל אתה יודע, בכל העוצמה הזו, שאתה בדיוק במקום הנכון.

זה היה רק להרגיש את הרצון. לא לדעת איך זה באמת מרגיש, פשוט לדמיין איך זה ירגיש ולהאמין שזה ירגיש ככה.

זה לא היה הרצון להיות נשלט. זה היה הרצון להיות מישהו למישהי, לעשות לה טוב, הרצון לנקות, לסדר, לעשות, להתאמץ וללמוד כל פיפס שעושה לה טוב, אבל טוב אמיתי, טהור כזה. או בפשטות, להיות בשבילה.

רצון שבעיניים שלי, הוא ונילי. אין שום דבר בדס"מי בלרצות לתת את עצמי למישהי כדי שיהיה לה טוב, קל ונעים.

ואז קיבלתי פנייה. בראש שלי פשוט חשבתי, "אוקי, זה באמת קורה," וכנראה עוד מיליון מחשבות שכבר נשכחו.

אני מגיע, כולי לחוץ וקצת חושש, וגם, מה אם אני אכשל? והיא, מרגיעה, מדברת ושואלת, ואני לאט נרגע ומרגיש יותר פתוח. ואז מתחיל לעשות מה שהיא אומרת.

נרוץ קדימה, חודש וקצת אחר כך. בזמן שאני לומד איך להיות יותר טוב ואיך לרצות יותר, מנסה לקרוא את המחשבות שלה. להגיע ולעשות עוד לפני שהיא מבקשת, מנסה ללמוד אותה כדי שתקבל בלי לבקש. עכשיו, זה לא רק לדמיין איך זה ירגיש, זה כבר לדעת ולהבין. את זה אני רוצה. לעשות הכול מהכול כדי שיהיה לה טוב. בדס"מ או לא, זה לא משנה.

כשהיא ישבה בספה בשקט, בפלאפון שלה, ואני יושב לידה ועושה לה מסאז' ברגליים, זה תכל'ס משהו ונילי, אבל יכלתי לעשות את זה לנצח. זה לרחף בתוך הרגשה טובה.

לראות שטוב לה כשהיא חוזרת לבית נקי ומסודר, זה הרגיש פשוט מדהים. הלוואי שיכולתי כל יום, כל שנייה, לוודא שהבית 100% מושלם. שלא תזיז אפילו אצבע.

לעשות לה מסאז' בגב ולראות כמה זה נעים לה, הייתי ממשיך גם אם הידיים היו נופלות, פשוט להיות מכשיר מסאז'ים שמחובר לחשמל.

ללכת מאחוריה בזמן שהיא עושה שופינג ופשוט לשתוק ולסחוב את הדברים – זו הרגשה קסומה ונעימה. אין ספק שבסוף לא הצלחתי להחזיק מעצמי את החיוך המתלהב שכל כך רצה לצאת ממני.

אבל זה, זה לא "נשלט". זה פשוט הבן אדם שבי שרק רוצה לעשות הכי טוב והכי נעים.

ויש את הרגעים של להיות למטה, לרדת על ארבע, להיות חפץ, לקבל בעיטות ולהיות מושפל וחסר אונים לגחמות שלה, ולשמוע אותה צוחקת ולא להבין מה הולך לקרות... סטירה, יריקות, בעיטות, הצלפות... ועוד איזה דברים שכנראה עוברים לה בראש, ואני כנראה לא יכול לדמיין אפילו.

ברגע הזה של הלרדת למטה, ברגע הזה של הלהיות חסר אונים וחפץ לשימושה – זה גם הרגע שאני נאבד. זה הרגע שפתאום אני הופך ל"נשלט".

משהו קורה לי, ואני פשוט נמצא במקום אחר. הגוף כאן, למטה, מתחת לרגליים, מחכה בשקט בשקט לבלתי מצופה. אבל כל השאר – מרחף לו בחלל, נאבד בסהרה של רגשות. מפחיד וחסר אונים, אבל נעים ופשוט מרגיש נכון.

הפחד הוא לא ממנה, בה אני בוטח. הפחד הוא מעצמי, איך אני מרשה לעצמי להיכנס מרצון לחוסר האונים הזה, להיכנס למצב שבו אני מרחף ולא קיימת לי שום מחשבה בראש, ורק מחכה לדבר הבא שיבוא ממנה בלי להסס.

ואז, כשמפסיקים והגיע הזמן לחזור למציאות – הרגעים נמשכים להם עוד כמה דקות. עוד כמה דקות שאתה עומד אבל הראש למטה והמבט מושפל, עדיין מפוחד ועדיין מרגיש מושפל שנתתי לעצמי להיות חסר אונים כל כך. עדיין יש ניצוצות של "הנשלט" שממשיכים לעופף ולעשות כרצונה, בזמן שבאותו הרגע הם גם מנסים לחזור למציאות.

אבל ההרגשה שזה נותן... ההרגשה שזה נותן, פשוט וואו.

ההרגשה הזו ממלאת כל פינה בגוף. יש בה כאב שמערער אותך ונעימות שעוטפת אותך חזק חזק. פחד שמציף, אבל רוגע שמנקז. זו התחושה הכי חשופה, הכי נמוכה והכי שברירית, ובו זמנית גם הכי שלמה, הכי חזקה, הכי חיה.

היא מעירה בך רגשות שלא ידעת שקיימים, משחררת משהו כלוא בפנים. זו תחושה שמכניסה אותך לתוך עצמך, כואבת בצורה שלא משאירה לך ברירה אלא להרגיש הכול, עד הסוף, בלי מחסומים. היא ממכרת, מטלטלת, גורמת לך לרצות ללכת לאיבוד בתוכה ולהמשיך לחזור אליה, שוב ושוב.

כל הרגשות ביחד דוחפים מכל הכיוונים ומתאזנים לנקודה שהופכת אותך ל"נשלט".

להיות נשלט זה להבין ש... אני בן אדם אמיתי, יש לי רצונות, יתרונות, חסרונות ומחשבות, ובכל זאת אני מוותר עליהם בשביל חיוך קטן שצץ לו בפנים כשטוב לה.

הייתה רגילה פלוס פיצוי על אתמול.

רק ששכחתי את האוזניות אז רצתי בלי מוזיקה.😕

הבוקר התחיל כרגיל עם הריצה שלי, אבל הפעם, אחרי רק שני קילומטרים, הרגשתי תשוש פתאום, זה היה מוזר – הגוף קצת סירב לשתף פעולה היום, והרגשתי שקשה לי פתאום להמשיך לרוץ. הייתי ממש קרוב לעצור ולהפסיק, אבל ידעתי שאין סיכוי שאני מוותר. עקשן, לא התכוונתי לתת לזה לקרות.

אז הרשיתי לעצמי קצת להוריד קצב, להאט. החלטתי שזה בסדר – מותר לפעמים להקל על עצמי, וזה לא אומר שוויתרתי. כשהגעתי למדרגות, הייה לי אחלה תירוץ לדלג עליהן, אבל פאק יט, לא נתתי לעצמי לברוח. רצתי את המדרגות, וזה היה קשה בטירוף, אבל סיימתי. כשסיימתי, עצרתי להסדיר נשימה לכמה שניות לפני שהמשכתי לרוץ.

לאחר כמה רגעים של הליכה קלה כדי להתאושש, חזרתי לרוץ בירידה. למזלי, הירידה עזרה קצת לשחרר את המאמץ, והתחלתי להרגיש מעט יותר טוב, אז נתתי לעצמי אישור להגביר את הקצב.

גם על הספרינט של ה200 מטר האחרונים לא ויתרתי, למרות  שזה היה קצת טיפשי....הספרינט הכי סבל שעשיתי.

למרות שזה היה קצת מבאס שהריצה לא הלכה כמו שציפיתי, בסופו של דבר שמחתי שלא ויתרתי על הריצה שלי.

והמזג האוויר היה ממש מדהים הבוקר. 

עכשיו מחכה למחר בבוקר, כדי לפצות על היום בבוקר.

כנראה לא עוזר שיום לפני אוכלים רק 4 משולשים של פיצה בבוקר וזהו.

איזה כיף לרוץ פה בבוקר

כשאני יוצא לריצה, יש שלב באמצע שבו אני מגיע למדרגות. לפעמים, באותו הרגע, אני מרגיש שאין לי כוח לעלות בהן, והמחשבה הראשונה היא פשוט לעשות פרסה ולהימנע מהמאמץ. אבל אז אני נזכר – כשאני מסיים את העלייה בריצה, הסבל נמשך רק כמה שניות. אני מסדיר נשימה, ממשיך לרוץ, ומרוצה מעצמי על כך שעמדתי "באתגר".

אחרי המדרגות, ישר מגיעה הירידה התלולה שמחזירה אותי חזרה למטה, דרך שונה. בעצם, אני עולה במדרגות רק כדי לרדת שנייה אחר כך. אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא לעלות במדרגות גם כשזה מרגיש קשה, כי זה לא באמת קשה. זה רק רגע קצר של אי נוחות, וכבר אחרי שנייה אני ממשיך הלאה.

מה שמפריע לי, הוא אותו רגע קצר, אפילו אלפית שנייה, שבו אין לי כוח לרוץ במדרגות. זה רגעי, "כאב" קצרצר שעובר בשניות. ואני גם ככה הולך לעשות את זה, אז למה מהתחלה המחשבה עולה לי בראש?

מדהים. מת על הים בבוקר המוקדם וערב. שהאוויר נקי, הכל שקט ושומעים רק גלים, ומזג האוויר מושלם.

הייתי אומר שהמצלמה לא עושה צדק לכוכבים,אבל זה לא נכון. בלי המצלמה רואים פחות כוכבים, רק יותר בוהקים

עברו להם כמה חודשים נוספים. שגרה, סיבובים איתה בעבודה ומידי פעם אחרי העבודה.

ואז זהו, סיימתי. הגעתי לסוף של התחנה ברכבת. תורי לעבור "לעבודה של גדולים". 

קשרים דועכים להם שמתחילים חיים חדשים במקום חדש. הפסקנו לדבר, אני כבר לא שם איתה – רחוק. היא במקום שלה, ואני בשלי.  רוצה לכתוב, ומפחד. 

אנחנו כבר בהווה, עברו כמעט שלושה חודשים, ולא דיברנו. אני לא יודע אם היא חושבת עליי לפעמים. אבל מה שכן, היא בראש של, תמיד. 

אז מה קרה בשלושה חודשים האלה? האם אני שונה? היא שינתה אותי? הבן אדם שהייתי לפניה ואחריה הוא שונה. עכשיו יש לי אוקיינוס חדש של רגשות, אוקיינוס עצום שנוצר בגללה. אבל אני לא יודע אם האוקיינוס הזה שייך רק לה.

בינתיים...כן.

חלק 4 מתוך 4.

היא חזרה לעבודה, והשגרה חזרה איתה. שוב כיף לי להגיע לעבודה, שוב אני מחכה לרבע שעה של סיבוב איתה, כמו כלב שמחכה לטיול.

החלטתי שאני רוצה לעשות איתה סיבובים גם מחוץ למסגרת העבודה, אז שאלתי אם זה בסדר שנעשה סיבובים כאלה גם אחרי העבודה. קיבלתי תשובה חיובית, והייתי בשמיים. מדי פעם הייתי מציע לה לצאת לסיבוב, ולעיתים היינו עושים סיבוב קצר אחרי העבודה. לפעמים הסיבובים היו ארוכים, סביב השעה. לא יכולתי להיות יותר מאושר. כל רגע איתה היה עולם אחר, היי מטורף. היא מדהימה.

אני יודע שזה לא הדדי, נחמד לה איתי, והיא אוהבת שאני עוזר לה. לכן אני לא פותח את הפה ולא אומר כלום, פשוט מעריץ אותה בשקט. 

היא הכי חמודה, הכי מקסימה והכי מתוקה,חכמה בטירוף, חרוצה מאוד, וצנועה. שקטה ונעימה אבל גם חברותית וידידותית, כיפית ואכפתית. 

וכל זה מגיע בחבילה קטנה ויפיפייה, אבל לא סתם יופי, יופי טהור. יש לה יופי טבעי ומהפנט. יופי שבשילוב עם החיוך.... פשוט אין מילים.

חלק 3 מתוך 4

ישבתי במשרד כשהיא נכנסה. במבט ראשון, ראיתי מישהי קטנה וחמודה וכמו תמיד לא הרגשתי כלום.

רק ש... כן הרגשתי משהו. את הנוכחות שלה. למה דווקא היא? מכל האין סוף בנות שפגשתי, למה היא גרמה לי להרגיש משהו מהתחלה? זו הייתה הרגשה מוזרה ולא מוכרת. ניגשתי להציג את עצמי ולהציע עזרה, כמו שאני מציע לכולם. היא מיד ניצלה את ההצעה, למדה ממני, וביקשה עזרה לעיתים קרובות. בהתחלה זה הציק לי, אבל עם הזמן התחלנו לדבר ולהתחבר, והרגשתי מוזר—אבל מוזר טוב. תחושה נעימה כל פעם שהיא הייתה לידי, ופתאום, בום. היא חייכה, ומשהו השתנה. החיוך שלה גרם לי להרגיש משהו שלא ידעתי שאני יכול להרגיש—היי מטורף, כאילו הייתי מוכן להפוך עולמות רק בשביל החיוך הזה.

החיוך הזה היה כמו פצצת רגשות, סערה שהגיעה משום מקום ושינתה אותי. למה? זה בסך הכל חיוך, ראיתי אינספור חיוכים בחיי, אז למה החיוך שלה השפיע עלי ככה?

חודשים עברו, והעבודה נשארה עבודה, וכמובן שחלק מהעבודה שלי הייתה לעזור לכולם, אבל בעיקר לה. כמה שיותר היא. רק שיהיה לה נוח וקל. דיברנו כל הזמן, והכרתי אותה יותר. גיליתי כמה היא חמודה, נעימה, ומקסימה. להיות לידה הפך להרגשה חזקה וממכרת, במיוחד כשהחיוך שלה ברקע גורם לי להיי מטורף כל פעם מחדש

בעבודה הייתי יוצא כל יום להליכה קלילה של רבע שעה באזור, תמיד, היה חשוב לי לצאת ולמתוח את הגוף ולזוז. החלטתי להזמין אותו להליכות איתי, היא הסכימה ויצאנו לסיבובים בשגרה, נהנתי כל כך מהרבע שעה הזאת שהלכתי איתה, ברמה שחיכתי ליום שלמחרת, היום שלי סבב סביב הרבע שעה הזאת.

7 באוקטובר. היא במילואים, ואני בעבודה. הרגשה חדשה צצה לה פתאום, געגוע. משהו שאני לא מכיר, וזה צורם.

חלק 2 מתוך 4.