הבלוג שלי

לראות את השם שלך קופץ על המסך כשאת שולחת הודעה. דבר כל כך פשוט, כל כך יומיומי, ובכל זאת, בכל פעם שאני רואה אותה עולה חיוך קטן על פניי. זה תמיד נעים, זה חום שמתפשט מבפנים.

לשמוע אותך מדברת. אפילו סתם, על דברים פשוטים, זה כמו מוזיקה שקטה שממלאת את האוויר. יכולתי להקשיב לך כל היום, והחיוך לא היה יורד מהפנים. הקול שלך גורם לי להרגיש טוב, נעים. 

לראות אותך. זה כל מה שאני צריך. גם אם את רק שם, בשקט, בלי לעשות דבר, אני פשוט לא יכול להסיט מבט.

להיות לידך. זו תחושה שאי אפשר לתאר. משהו שמתפשט בכל הגוף, נשאר איתי כל עוד את בסביבה. זו תחושה של וואו מתמשך, שלא עוזב.

אבל

שום דבר לא יקרה. 

ואיכשהו זה מספיק, מספיק בשביל לא לרצות  לאבד את הקצת הזה שיש איתך עכשיו (שהוא בעצם כל העולם בשבילי).

זו זכות להכיר אותך, זה פרס, זה מדהים, זה ממכר, זה כיף, זה נעים.

וזה גם עונש.

רק כאן, בשקט הזה, אני יכול לומר כמה את מושלמת, כמה את מדהימה, כמה את באמת... את.

*היא*

הייתה רגילה פלוס פיצוי על אתמול.

רק ששכחתי את האוזניות אז רצתי בלי מוזיקה.😕

הבוקר התחיל כרגיל עם הריצה שלי, אבל הפעם, אחרי רק שני קילומטרים, הרגשתי תשוש פתאום, זה היה מוזר – הגוף קצת סירב לשתף פעולה היום, והרגשתי שקשה לי פתאום להמשיך לרוץ. הייתי ממש קרוב לעצור ולהפסיק, אבל ידעתי שאין סיכוי שאני מוותר. עקשן, לא התכוונתי לתת לזה לקרות.

אז הרשיתי לעצמי קצת להוריד קצב, להאט. החלטתי שזה בסדר – מותר לפעמים להקל על עצמי, וזה לא אומר שוויתרתי. כשהגעתי למדרגות, הייה לי אחלה תירוץ לדלג עליהן, אבל פאק יט, לא נתתי לעצמי לברוח. רצתי את המדרגות, וזה היה קשה בטירוף, אבל סיימתי. כשסיימתי, עצרתי להסדיר נשימה לכמה שניות לפני שהמשכתי לרוץ.

לאחר כמה רגעים של הליכה קלה כדי להתאושש, חזרתי לרוץ בירידה. למזלי, הירידה עזרה קצת לשחרר את המאמץ, והתחלתי להרגיש מעט יותר טוב, אז נתתי לעצמי אישור להגביר את הקצב.

גם על הספרינט של ה200 מטר האחרונים לא ויתרתי, למרות  שזה היה קצת טיפשי....הספרינט הכי סבל שעשיתי.

למרות שזה היה קצת מבאס שהריצה לא הלכה כמו שציפיתי, בסופו של דבר שמחתי שלא ויתרתי על הריצה שלי.

והמזג האוויר היה ממש מדהים הבוקר. 

עכשיו מחכה למחר בבוקר, כדי לפצות על היום בבוקר.

כנראה לא עוזר שיום לפני אוכלים רק 4 משולשים של פיצה בבוקר וזהו.

איזה כיף לרוץ פה בבוקר

כשאני יוצא לריצה, יש שלב באמצע שבו אני מגיע למדרגות. לפעמים, באותו הרגע, אני מרגיש שאין לי כוח לעלות בהן, והמחשבה הראשונה היא פשוט לעשות פרסה ולהימנע מהמאמץ. אבל אז אני נזכר – כשאני מסיים את העלייה בריצה, הסבל נמשך רק כמה שניות. אני מסדיר נשימה, ממשיך לרוץ, ומרוצה מעצמי על כך שעמדתי "באתגר".

אחרי המדרגות, ישר מגיעה הירידה התלולה שמחזירה אותי חזרה למטה, דרך שונה. בעצם, אני עולה במדרגות רק כדי לרדת שנייה אחר כך. אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא לעלות במדרגות גם כשזה מרגיש קשה, כי זה לא באמת קשה. זה רק רגע קצר של אי נוחות, וכבר אחרי שנייה אני ממשיך הלאה.

מה שמפריע לי, הוא אותו רגע קצר, אפילו אלפית שנייה, שבו אין לי כוח לרוץ במדרגות. זה רגעי, "כאב" קצרצר שעובר בשניות. ואני גם ככה הולך לעשות את זה, אז למה מהתחלה המחשבה עולה לי בראש?

מדהים. מת על הים בבוקר המוקדם וערב. שהאוויר נקי, הכל שקט ושומעים רק גלים, ומזג האוויר מושלם.

הייתי אומר שהמצלמה לא עושה צדק לכוכבים,אבל זה לא נכון. בלי המצלמה רואים פחות כוכבים, רק יותר בוהקים

עברו להם כמה חודשים נוספים. שגרה, סיבובים איתה בעבודה ומידי פעם אחרי העבודה.

ואז זהו, סיימתי. הגעתי לסוף של התחנה ברכבת. תורי לעבור "לעבודה של גדולים". 

קשרים דועכים להם שמתחילים חיים חדשים במקום חדש. הפסקנו לדבר, אני כבר לא שם איתה – רחוק. היא במקום שלה, ואני בשלי.  רוצה לכתוב, ומפחד. 

אנחנו כבר בהווה, עברו כמעט שלושה חודשים, ולא דיברנו. אני לא יודע אם היא חושבת עליי לפעמים. אבל מה שכן, היא בראש של, תמיד. 

אז מה קרה בשלושה חודשים האלה? האם אני שונה? היא שינתה אותי? הבן אדם שהייתי לפניה ואחריה הוא שונה. עכשיו יש לי אוקיינוס חדש של רגשות, אוקיינוס עצום שנוצר בגללה. אבל אני לא יודע אם האוקיינוס הזה שייך רק לה.

בינתיים...כן.

חלק 4 מתוך 4.

היא חזרה לעבודה, והשגרה חזרה איתה. שוב כיף לי להגיע לעבודה, שוב אני מחכה לרבע שעה של סיבוב איתה, כמו כלב שמחכה לטיול.

החלטתי שאני רוצה לעשות איתה סיבובים גם מחוץ למסגרת העבודה, אז שאלתי אם זה בסדר שנעשה סיבובים כאלה גם אחרי העבודה. קיבלתי תשובה חיובית, והייתי בשמיים. מדי פעם הייתי מציע לה לצאת לסיבוב, ולעיתים היינו עושים סיבוב קצר אחרי העבודה. לפעמים הסיבובים היו ארוכים, סביב השעה. לא יכולתי להיות יותר מאושר. כל רגע איתה היה עולם אחר, היי מטורף. היא מדהימה.

אני יודע שזה לא הדדי, נחמד לה איתי, והיא אוהבת שאני עוזר לה. לכן אני לא פותח את הפה ולא אומר כלום, פשוט מעריץ אותה בשקט. 

היא הכי חמודה, הכי מקסימה והכי מתוקה,חכמה בטירוף, חרוצה מאוד, וצנועה. שקטה ונעימה אבל גם חברותית וידידותית, כיפית ואכפתית. 

וכל זה מגיע בחבילה קטנה ויפיפייה, אבל לא סתם יופי, יופי טהור. יש לה יופי טבעי ומהפנט. יופי שבשילוב עם החיוך.... פשוט אין מילים.

חלק 3 מתוך 4

ישבתי במשרד כשהיא נכנסה. במבט ראשון, ראיתי מישהי קטנה וחמודה וכמו תמיד לא הרגשתי כלום.

רק ש... כן הרגשתי משהו. את הנוכחות שלה. למה דווקא היא? מכל האין סוף בנות שפגשתי, למה היא גרמה לי להרגיש משהו מהתחלה? זו הייתה הרגשה מוזרה ולא מוכרת. ניגשתי להציג את עצמי ולהציע עזרה, כמו שאני מציע לכולם. היא מיד ניצלה את ההצעה, למדה ממני, וביקשה עזרה לעיתים קרובות. בהתחלה זה הציק לי, אבל עם הזמן התחלנו לדבר ולהתחבר, והרגשתי מוזר—אבל מוזר טוב. תחושה נעימה כל פעם שהיא הייתה לידי, ופתאום, בום. היא חייכה, ומשהו השתנה. החיוך שלה גרם לי להרגיש משהו שלא ידעתי שאני יכול להרגיש—היי מטורף, כאילו הייתי מוכן להפוך עולמות רק בשביל החיוך הזה.

החיוך הזה היה כמו פצצת רגשות, סערה שהגיעה משום מקום ושינתה אותי. למה? זה בסך הכל חיוך, ראיתי אינספור חיוכים בחיי, אז למה החיוך שלה השפיע עלי ככה?

חודשים עברו, והעבודה נשארה עבודה, וכמובן שחלק מהעבודה שלי הייתה לעזור לכולם, אבל בעיקר לה. כמה שיותר היא. רק שיהיה לה נוח וקל. דיברנו כל הזמן, והכרתי אותה יותר. גיליתי כמה היא חמודה, נעימה, ומקסימה. להיות לידה הפך להרגשה חזקה וממכרת, במיוחד כשהחיוך שלה ברקע גורם לי להיי מטורף כל פעם מחדש

בעבודה הייתי יוצא כל יום להליכה קלילה של רבע שעה באזור, תמיד, היה חשוב לי לצאת ולמתוח את הגוף ולזוז. החלטתי להזמין אותו להליכות איתי, היא הסכימה ויצאנו לסיבובים בשגרה, נהנתי כל כך מהרבע שעה הזאת שהלכתי איתה, ברמה שחיכתי ליום שלמחרת, היום שלי סבב סביב הרבע שעה הזאת.

7 באוקטובר. היא במילואים, ואני בעבודה. הרגשה חדשה צצה לה פתאום, געגוע. משהו שאני לא מכיר, וזה צורם.

חלק 2 מתוך 4.

עד גיל 28 חייתי חיים פשוטים ומשעממים. לא הרגשתי צורך לעשות משהו מעניין, והפשטות הייתה מספקת. התקדמתי במסלול הרגיל: תיכון, צבא, תואר, עם מעט רעש מסביב. הייתי מבודד, עם 3 חברים בקושי, שנפגשים לעיתים רחוקות. אהבתי את השקט והלבד.

זוגיות? בכלל לא. לא הרגשתי צורך, לא הרגשתי רגשות כלפי אף אחת. משהו בי היה כנראה מקולקל.

תמיד הייתי נחמד לכולם, עוזר כשצריך, אבל רק במסגרות. אחרי זה? שקט. לא לדבר איתי, לא להפריע לי. השקט שלי גם נבע ממקום אחר, משהו רחוק מהעבר בתיכון—סיפור בפני עצמו.

יש בי פחד שלא יאהבו אותי או יחשבו עלי דברים רעים. זה מוביל לשתיקה מוזרה או לשפיכת יתר של מילים בתקווה שיקבלו אותי. אני לא רב, לא כועס, תמיד רגוע, מוודא שכולם סביבי מרוצים. אבל לפעמים אני מגזים, מדבר שטויות, ואז נשפך הכל.

אחרי הלימודים התחלתי לעבוד במקום די נחמד, עם אנשים בגילי ואווירה חברותית. למדתי מהר, התחברתי לאנשים, ובשנייה שהייתה לי הזדמנות, התחלתי לעזור ולדבר עם כמה שיותר אנשים.

בעבודה: באים, עובדים, מדברים, עוזרים, הולכים. וככה הימים חולפו להם. יום אחד עובדת חדשה נכנסה.

היא נכנסה.

חלק 2 מחר.

1 מתוך 4.