לפני שנתיים. יום שבת, 30 בנובמבר 2024 בשעה 4:01
זה היה רק להרגיש את הרצון. לא לדעת איך זה באמת מרגיש, פשוט לדמיין איך זה ירגיש ולהאמין שזה ירגיש ככה.
זה לא היה הרצון להיות נשלט. זה היה הרצון להיות מישהו למישהי, לעשות לה טוב, הרצון לנקות, לסדר, לעשות, להתאמץ וללמוד כל פיפס שעושה לה טוב, אבל טוב אמיתי, טהור כזה. או בפשטות, להיות בשבילה.
רצון שבעיניים שלי, הוא ונילי. אין שום דבר בדס"מי בלרצות לתת את עצמי למישהי כדי שיהיה לה טוב, קל ונעים.
ואז קיבלתי פנייה. בראש שלי פשוט חשבתי, "אוקי, זה באמת קורה," וכנראה עוד מיליון מחשבות שכבר נשכחו.
אני מגיע, כולי לחוץ וקצת חושש, וגם, מה אם אני אכשל? והיא, מרגיעה, מדברת ושואלת, ואני לאט נרגע ומרגיש יותר פתוח. ואז מתחיל לעשות מה שהיא אומרת.
נרוץ קדימה, חודש וקצת אחר כך. בזמן שאני לומד איך להיות יותר טוב ואיך לרצות יותר, מנסה לקרוא את המחשבות שלה. להגיע ולעשות עוד לפני שהיא מבקשת, מנסה ללמוד אותה כדי שתקבל בלי לבקש. עכשיו, זה לא רק לדמיין איך זה ירגיש, זה כבר לדעת ולהבין. את זה אני רוצה. לעשות הכול מהכול כדי שיהיה לה טוב. בדס"מ או לא, זה לא משנה.
כשהיא ישבה בספה בשקט, בפלאפון שלה, ואני יושב לידה ועושה לה מסאז' ברגליים, זה תכל'ס משהו ונילי, אבל יכלתי לעשות את זה לנצח. זה לרחף בתוך הרגשה טובה.
לראות שטוב לה כשהיא חוזרת לבית נקי ומסודר, זה הרגיש פשוט מדהים. הלוואי שיכולתי כל יום, כל שנייה, לוודא שהבית 100% מושלם. שלא תזיז אפילו אצבע.
לעשות לה מסאז' בגב ולראות כמה זה נעים לה, הייתי ממשיך גם אם הידיים היו נופלות, פשוט להיות מכשיר מסאז'ים שמחובר לחשמל.
ללכת מאחוריה בזמן שהיא עושה שופינג ופשוט לשתוק ולסחוב את הדברים – זו הרגשה קסומה ונעימה. אין ספק שבסוף לא הצלחתי להחזיק מעצמי את החיוך המתלהב שכל כך רצה לצאת ממני.
אבל זה, זה לא "נשלט". זה פשוט הבן אדם שבי שרק רוצה לעשות הכי טוב והכי נעים.
ויש את הרגעים של להיות למטה, לרדת על ארבע, להיות חפץ, לקבל בעיטות ולהיות מושפל וחסר אונים לגחמות שלה, ולשמוע אותה צוחקת ולא להבין מה הולך לקרות... סטירה, יריקות, בעיטות, הצלפות... ועוד איזה דברים שכנראה עוברים לה בראש, ואני כנראה לא יכול לדמיין אפילו.
ברגע הזה של הלרדת למטה, ברגע הזה של הלהיות חסר אונים וחפץ לשימושה – זה גם הרגע שאני נאבד. זה הרגע שפתאום אני הופך ל"נשלט".
משהו קורה לי, ואני פשוט נמצא במקום אחר. הגוף כאן, למטה, מתחת לרגליים, מחכה בשקט בשקט לבלתי מצופה. אבל כל השאר – מרחף לו בחלל, נאבד בסהרה של רגשות. מפחיד וחסר אונים, אבל נעים ופשוט מרגיש נכון.
הפחד הוא לא ממנה, בה אני בוטח. הפחד הוא מעצמי, איך אני מרשה לעצמי להיכנס מרצון לחוסר האונים הזה, להיכנס למצב שבו אני מרחף ולא קיימת לי שום מחשבה בראש, ורק מחכה לדבר הבא שיבוא ממנה בלי להסס.
ואז, כשמפסיקים והגיע הזמן לחזור למציאות – הרגעים נמשכים להם עוד כמה דקות. עוד כמה דקות שאתה עומד אבל הראש למטה והמבט מושפל, עדיין מפוחד ועדיין מרגיש מושפל שנתתי לעצמי להיות חסר אונים כל כך. עדיין יש ניצוצות של "הנשלט" שממשיכים לעופף ולעשות כרצונה, בזמן שבאותו הרגע הם גם מנסים לחזור למציאות.
אבל ההרגשה שזה נותן... ההרגשה שזה נותן, פשוט וואו.
ההרגשה הזו ממלאת כל פינה בגוף. יש בה כאב שמערער אותך ונעימות שעוטפת אותך חזק חזק. פחד שמציף, אבל רוגע שמנקז. זו התחושה הכי חשופה, הכי נמוכה והכי שברירית, ובו זמנית גם הכי שלמה, הכי חזקה, הכי חיה.
היא מעירה בך רגשות שלא ידעת שקיימים, משחררת משהו כלוא בפנים. זו תחושה שמכניסה אותך לתוך עצמך, כואבת בצורה שלא משאירה לך ברירה אלא להרגיש הכול, עד הסוף, בלי מחסומים. היא ממכרת, מטלטלת, גורמת לך לרצות ללכת לאיבוד בתוכה ולהמשיך לחזור אליה, שוב ושוב.
כל הרגשות ביחד דוחפים מכל הכיוונים ומתאזנים לנקודה שהופכת אותך ל"נשלט".
להיות נשלט זה להבין ש... אני בן אדם אמיתי, יש לי רצונות, יתרונות, חסרונות ומחשבות, ובכל זאת אני מוותר עליהם בשביל חיוך קטן שצץ לו בפנים כשטוב לה.
