הבוקר התחיל כרגיל עם הריצה שלי, אבל הפעם, אחרי רק שני קילומטרים, הרגשתי תשוש פתאום, זה היה מוזר – הגוף קצת סירב לשתף פעולה היום, והרגשתי שקשה לי פתאום להמשיך לרוץ. הייתי ממש קרוב לעצור ולהפסיק, אבל ידעתי שאין סיכוי שאני מוותר. עקשן, לא התכוונתי לתת לזה לקרות.
אז הרשיתי לעצמי קצת להוריד קצב, להאט. החלטתי שזה בסדר – מותר לפעמים להקל על עצמי, וזה לא אומר שוויתרתי. כשהגעתי למדרגות, הייה לי אחלה תירוץ לדלג עליהן, אבל פאק יט, לא נתתי לעצמי לברוח. רצתי את המדרגות, וזה היה קשה בטירוף, אבל סיימתי. כשסיימתי, עצרתי להסדיר נשימה לכמה שניות לפני שהמשכתי לרוץ.
לאחר כמה רגעים של הליכה קלה כדי להתאושש, חזרתי לרוץ בירידה. למזלי, הירידה עזרה קצת לשחרר את המאמץ, והתחלתי להרגיש מעט יותר טוב, אז נתתי לעצמי אישור להגביר את הקצב.
גם על הספרינט של ה200 מטר האחרונים לא ויתרתי, למרות שזה היה קצת טיפשי....הספרינט הכי סבל שעשיתי.
למרות שזה היה קצת מבאס שהריצה לא הלכה כמו שציפיתי, בסופו של דבר שמחתי שלא ויתרתי על הריצה שלי.
והמזג האוויר היה ממש מדהים הבוקר.
עכשיו מחכה למחר בבוקר, כדי לפצות על היום בבוקר.
כנראה לא עוזר שיום לפני אוכלים רק 4 משולשים של פיצה בבוקר וזהו.
