הבלוג שלי

לא יודע איך להסביר את זה. הרצון שלי לעשות לה טוב, מתעלה על הרצון שלי לעשות לי טוב, וזה מוזר. זה יוצר יותר מדי קונפליקטים וסתירות פנימיות, ואיכשהו זה מתאזן לנקודה כזאת נעימה שבסוף אני כאילו יודע מה המטרה שלי.

יש קושי בלנסות לעשות לה כמה שיותר טוב ולתת את עצמי כמה שאפשר, ובכל זאת אני לא מהסס לדחוף כמה שאפשר ולרצות את זה כמה שאפשר. זה מוזר כמה זה כואב אך נעים באותה נשימה, כמו מאבק פנימי שלא נגמר.

וזה רק הרגעים הפשוטים יותר, שאני לא "נשלט". להיכנס למצב "נשלט" זה כבר סיפור אחר, שנמצא פוסט אחד למטה. אני ממשיך לפחד, ממשיך להיות מבוהל ומושפל מהמצב שאני נכנס אליו. זה עוצמתי מאוד, זה כמו להישאב לתוך חור שחור.

זו תחושה נגררת שאתה פשוט לא יודע איך לתאר אותה. אבל אתה יודע, בכל העוצמה הזו, שאתה בדיוק במקום הנכון.