לראות את השם שלך קופץ על המסך כשאת שולחת הודעה. דבר כל כך פשוט, כל כך יומיומי, ובכל זאת, בכל פעם שאני רואה אותה עולה חיוך קטן על פניי. זה תמיד נעים, זה חום שמתפשט מבפנים.
לשמוע אותך מדברת. אפילו סתם, על דברים פשוטים, זה כמו מוזיקה שקטה שממלאת את האוויר. יכולתי להקשיב לך כל היום, והחיוך לא היה יורד מהפנים. הקול שלך גורם לי להרגיש טוב, נעים.
לראות אותך. זה כל מה שאני צריך. גם אם את רק שם, בשקט, בלי לעשות דבר, אני פשוט לא יכול להסיט מבט.
להיות לידך. זו תחושה שאי אפשר לתאר. משהו שמתפשט בכל הגוף, נשאר איתי כל עוד את בסביבה. זו תחושה של וואו מתמשך, שלא עוזב.
אבל
שום דבר לא יקרה.
ואיכשהו זה מספיק, מספיק בשביל לא לרצות לאבד את הקצת הזה שיש איתך עכשיו (שהוא בעצם כל העולם בשבילי).
זו זכות להכיר אותך, זה פרס, זה מדהים, זה ממכר, זה כיף, זה נעים.
וזה גם עונש.
רק כאן, בשקט הזה, אני יכול לומר כמה את מושלמת, כמה את מדהימה, כמה את באמת... את.
*היא*