פעם היה גבר שהחזיק בתוכו אגם.
לא נהר, לא מפל, פשוט אגם.
לא שוצף, לא רועם, אלא שקט, עמוק, כחול כהה, כמעט שחור.
מי שהביטה בו חשבה שהוא שקט מדי,שאין בו סחף, אין עומק, רדוד, שטחי.
פשוט נוף יפה ותו לא.
אבל מי שהתקרבה מדי, הרגישה לפתע שאין תחתית.
כי המצולות הן עמוקות, הרבה מעבר לפני השטח.
כי רב הנסתר בתוך האגם על הגלוי.
הוא לא משך.
הוא לא ערבל.
הוא לא סיכן את המתרחצים.
הוא אפשר.
הוא עמד שם, כמו מים קרים בלילה חם
בלי לזוז.
אבל מי שנגעה- רעדה.
הוא לא גאה בשקט שלו, אבל גם לא מתנצל עליו.
זה לא כלי, זה טבע.
כזה שנוצר עם השנים, הלך והעמיק, עד כדי מצב של קיום ללא אדווה קטנה.
ללא עוררין.
ויש נשים שמחפשות נהרות לשוט בהם, להיסחף, להתרסק בין הסלעים.
אבל יש מי שמבקשת מקום לשקוע בו לאט.
מבלי שאיש ידע.
מבלי שהשאירו סימן.
עד כדי הסחפות איטית.
ושם, דווקא באגם השקט, היא מוצאת את עצמה.