לפני כמה ימים מצאתי את עצמי שואל שאלה שנשמעת פשוטה:
למה שבן אדם ישנא את יום ההולדת של עצמו?
לא יתבאס,לא יעדיף להתעלם- ישנא.
בהתחלה חשבתי על כל התשובות הרגילות.
אולי זה הגיל, אולי זה הזמן שחולף.
אולי זו התחושה שלא הגעתי לכל מה שרציתי.
אבל ככל שהתעמקתי, הבנתי שאצלי זה לא שם.
ואז מצאתי את עצמי אומר משפט שלא ציפיתי שייצא לי מהפה:
אולי בגיל 33 אני כבר לא רוצה לאהוב את יום ההולדת שלי.
לא כי השלמתי.
אלא כי התעייפתי.
התעייפתי מלקוות שהשנה זה יהיה אחרת.
יש משהו אכזרי ביום הולדת.
במשך 364 ימים אפשר לשכנע את עצמך שלא באמת אכפת לך.
שאתה עצמאי.
שאתה לא צריך אף אחד.
שאתה עסוק.
ואז מגיע יום אחד בשנה, שמכריח אותך להסתכל סביב.
לא על מתנות, לא על עוגה, על האנשים.
מי באמת זכר, מי באמת חשב עליך.
לא כי פייסבוק הזכיר לו.
לא כי קפצה התראה.
אלא כי אתה חי אצלו בלב.
ואז אתה מגלה שלפעמים… הרשימה קצרה מאוד.
אם בכלל...
אני לא חושב שהכאב שלי הוא על זה שלא אומרים לי ״מזל טוב״.
הכאב הוא על כל מי שאכזב אותי בדרך.
הורים, ״משפחה״.
״חברים״ מהעבר.
״חברים״ שחשבתי שיהיו העתיד.
מערכות יחסים.
אנשים שחשבתי שתמיד יהיו כי אני התכוונתי תמיד להיות בשבילם.
וכל פעם מחדש, כשהגיע התור שלי…
לא היה שם כמעט אף אחד.
וזה כואב במיוחד כי אני זוכר איך אני הייתי.
אני תמיד הייתי שם.
לא רק בימי ההולדת שלהם- כשהם היו צריכים אותי.
כשמישהו חגג, רציתי שהוא ירגיש מיוחד.
דאגתי, שימחתי,השקעתי.
לא כי הייתי חייב, כי באמת היה לי אכפת.
וכשהגיע היום שלי…
כשהגיע הרגע שאני צריך לפרוק, לדבר, או סתם לצאת להתאורר...
הייתה בעיקר דממה.
ואז שאלתי את עצמי שאלה אחרת-
האם כל זה קשור גם לזהות הבדס״מית שלי?
בהתחלה זה נשמע לי מופרך.
אבל ככל שחשבתי על זה, הבנתי שאולי יש בזה משהו.
כי מבחוץ אנשים חושבים ששולט הוא אדם שאוהב כוח.
אבל מבחינתי, שליטה מעולם לא הייתה כוח.
כן חילופי כוחות אמנם, אבל אם אני שם את הפטישים בצד-
חילופי הכוחות הם בצורה של מתן ולקיחת אחריות, שליטה עבורי היא קודם כל בחירה.
באדם- לראות, להקשיב, להוביל.
להחזיק מרחב.
לבחור לתת ולבחור לקחת.
לדאוג שמישהי תרגיש בטוחה מספיק כדי לשחרר באמת בלי להתכווץ.
שתרגיש רצויה.
שתרגיש שרואים אותה באמת.
שתרגיש שהיא יכולה להתמסר באמת, להגשים את הרבדים הכי אפלים שלה איתך.
ואולי בגלל זה יום ההולדת שלי כל כך מטלטל אותי.
כי כל השנה אני רגיל להיות זה שרואה אחרים.
ופתאום מגיע יום אחד שבו אני שואל את עצמי…
ומי רואה אותי?
לא את השולט, לא את הדמות בכלוב או בדינמיקה.
אותי.
יש משפט שאומרים הרבה בקהילה.
״שולטים הם גם בני אדם״
אבל נדמה לי שלפעמים שוכחים מה זה באמת אומר.
זה אומר בעיני שגם מי שיודע להחזיק אחרים…
רוצה לפעמים שמישהו יחזיק אותו.
לא ינהל אותו.
לא ישלוט בו.
פשוט יהיה שם.
בלי שהוא יצטרך לבקש, להזכיר או לצפות.
לא להיות בחירת מחדל או אופציה ב׳.
להיות הבחירה.
הראשנה והיחידה.
זה הוא יום שיש מעין צפיה לשחרר שליטה, לקבל חום, אהבה.
ועל אחת כמה וכמה זה הופך את היום הזה לקשה כמי שרגיל להיות זה ששולט, מוביל ומחזיק.
אולי בגלל זה יום ההולדת כל כך כואב לי.
לא כי אני מפחד להזדקן.
לא כי אני שונא את המספר שמתחלף.
אלא כי פעם בשנה אני מקבל תזכורת לשאלה שאני מצליח להדחיק בשאר הזמן.
אם אני תמיד שם בשביל אחרים… למה כשמגיע התור שלי, אני כל כך לבד?
ואולי זו בכלל השאלה הלא נכונה.
כי בחלוף הזמן למדתי לסנן את הסביבה שלי בעקבות כך.
תמיד העדפתי איכות אנושית על כמות.
אז אולי השאלה הנכונה היא אחרת.
למה במשך כל כך הרבה שנים המשכתי לבחור אנשים שלא ידעו להיות שם בשבילי, באותה הדרך שאני הייתי שם בשבילם?
בחרו בדברים אחרים, באנשים אחרים.
כי אם יש משהו שהשנים לימדו אותי, גם כאדם וגם כשולט, הוא זה:
נתינה היא לא מדד לאיכות הקשר.
אפשר לתת את כל הלב שלך למישהו וזה עדיין לא אומר שהוא ידע להחזיק את שלך.
אז השנה, בפעם הראשונה, אני לא מנסה לשכנע את עצמי לאהוב את יום ההולדת שלי.
אני גם לא מנסה לשנוא אותו פחות.
אני פשוט מנסה להקשיב למה שהוא בא להגיד לי.
שאולי הגיע הזמן להפסיק למדוד את הערך שלי לפי מי שזוכר את התאריך שבו נולדתי.
ולהתחיל לבחור אנשים שיזכרו אותי גם ב-364 הימים האחרים.
כי בסופו של דבר, זה לא באמת פוסט על יום הולדת.
זה פוסט על על אכזבה.
על אחריות.
זה פוסט על השלמה.
הלכתי לחגוג בשינה עמוקה, תעירו אותי במוצש.
מזל טוב.