מדי פעם אני שואל את עצמי את השאלה הזאת.
לא כי נעלמה לי המשיכה לדינמיקות של חילופי כוחות, היררכיה, שליטה וכניעה.
לא כי הפסקתי ליהנות מהעוצמה שיש בהן.
להפך, אני עדיין מקבל עוררות מכניעה.
עדיין נמשך למקומות של חוסר אונים, התפתלות וכאב.
עדיין נהנה מהתחושה הממכרת של קבלת השליטה לידיים.
ובכל זאת, לפעמים אני מסתכל על הדרך שבה אני מתנהל ושואל את עצמי אם אני אולי פשוט… ונילי?.
כי אני מסנן לפי משיכה.
כן, אני יודע.
יש מי שאוהבים להגיד שבדס”מ, כניעה, התמסרות... הם קודם כל בראש, החיבור הוא בנפש.
ואני מסכים.
אבל בשבילי משיכה פיזית היא הדלת.
לא החדר כולו, לא מה שמחזיק את הקשר, לא מה שיוצר את הדינמיקה, אבל היא פותחת את הדלת.
ואני לא מצליח להתעלם ממנה.
אחרי שהדלת נפתחת נכנסים עוד המון דברים.
אינטליגנציה, תקשורת, חיבור, ערכים, אמון.
כאלה שיוצרים את המרחב לשליטה (ראו פוסט הנשלטת כמראה, חסכתי לכם ומצרף קישור)
אבל בלי המשיכה הראשונית הזאת, משהו פשוט לא מתחיל.
ויש עוד דבר.
אני לא מסוגל לשלוט במישהי רק כי היא מוכנה להתמסר.
רק בגלל שהיא ״נשלטת״.
מעולם לא הצלחתי להבין את הרעיון של כניעה שמגיעה לפני היכרות.
״מוזמן לשלוט עליי״ קיבלתי פה באדומות לפני כמה זמן.
אני יכול להעריך את הרצון, שסיקרנתי, שהדלקתי... אני יכול להתרגש מהפתיחות.
סטוצים קינקים ואגרסיבים, בדס״מים או לא- אני יודע לעשות נפלא, תאמינו לי.
סשנים מזדמנים באינטימי או במסיבות... אבל לא שם טמון הבדס״מ העמוק באמת עבורי.
אבל אני לא יודע לקבל אחריות על מישהי שלא יודעת למי היא מוסרת אותה.
ואני בטח לא יודע לקחת שליטה רק כי היא הוצעה לי.
ונילי שכזה.
שליטה עבורי היא לא משהו שפשוט מוסרים ולוקחים.
היא משהו שבונים לאט.
דרך שיחות, דרך היכרות, דרך הבנה של מי עומדת מולי.
לעומק.
לראות על הפנים שלה את הכמיהה לכניעה.
להיות תחתיי... להתחנן לסשן הראשון.
לפעמים זה נראה כמעט ונילי-לצאת לדייטים.
לדבר, לצחוק, להכיר.
אבל מבחינתי זה לא השלב שלפני הדינמיקה.
זה חלק ממנה.
כי המרחב שבו אפשר באמת לשלוט מתחיל הרבה לפני שמישהי כורעת ברך או נכנסת לנאדו, הופכת לזונה, כלבה או חפץ.
הוא מתחיל במקום שבו נבנה אמון.
במקום שבו שני אנשים בוחרים להכניס אחד את השנייה לעולם הפנימי שלהם.
לסיפורים, לעבר, לצלקות, לשברונות...
ויש גם את עניין הפרקטיקות.
כי אם להיות כנה, אני לא האדם שמתרגש מכל פרקטיקה רק כי היא חלק מאותיות הבדס”מ.
למשל, שיבארי מעולם לא היה החלום הגדול שלי.
אני יכול להעריך את היופי.
אני יכול להעריך את המיומנות.
אני יכול להסתכל על עבודה מושקעת ולהבין למה אנשים מתאהבים בזה.
אבל בכל פעם שניסיתי ללמוד, מצאתי את עצמי מתוסכל.
בזמן שאחרים מתלהבים מאנדר, אובר,סספנשן, זוויות וקשרים, אני מוצא את עצמי חושב: ״אני רוצה שהיא כבר תהיה קשורה״.
דם לא מושך אותי- בדיוק ההפך.
מדיקל או קאטינג מרתיעים אותי.
יש לא מעט פרקטיקות שאחרים מוצאים בהן עומק, יופי או ריגוש מאזוכיסטי, ובי הן לא מעוררות שום דבר.
הפרקטיקות עבורי הן השפה הפיזית המשותפת לדינמיקה שלמה.
כל השאר הם כלים, הם פשוט חלק מהשפה...
וחלק מהכלים האלה פשוט לא נועדו לידיים שלי.
אז אולי בגלל כל זה אני מוצא את עצמי לפעמים שואל ״האם אני בכלל ונילי״.
ואז אני נזכר שלא כל בדס”מ נראה אותו דבר.
וגם כשמדברים על דינמיקות, אני מגלה שאני לא מתחבר לכולן באותה מידה.
Ddlg
או בראט טיימר זה משהו שגורם לי להפך מהעוררות שאני מקבל מההתמסרות, מהכח, מהכניעה.
היררכיה מושכת אותי.
תחושת המקום של כל אחד בתוך הקשר מושכת אותי.
העובדה שיש מי שמוביל ומי שבוחרת לתת לו להוביל, להכווין, להעניש, להכאיב ולא לחשוב...
נכנסת למצב תודעתי פשוט שונה מהאישה שהיא ביום יום.
להיות תחת מרות...מוחזקת, אבל חופשיה דווקא שם.
וגם המיניות בתוך הבדס”מ משמעותית עבורי.
לא כי היא המטרה, אלא כי היא חלק מהשפה.
וכן, לא כל סשן שלי הוא מיני ולא כל מין הוא בדסמי...
אבל עבורי המין בתוך דינמיקת שליטה וכניעה מרגיש אחרת ממין ללא הדינמיקה הזאת.
עבורי זה רגע חיבור הגוף, הכיבוש, הכניעה הגופנית...
הוא נושא איתו את האמון, את הפער בין ההובלה להתמסרות, את המטען שנבנה הרבה לפני שהבגדים יורדים ותווי המתער מקבלים סינרגיה חדשה.
אבל גם כאן, הדינמיקה לא מתקיימת בחלל ריק.
אני לא מחפש היררכיה לשם היררכיה.
לא שליטה לשם שליטה.
ולא כניעה שמתקיימת בנפרד מהאדם שמולי.
אני מחפש את הרגע שבו כל הדברים האלה צומחים מתוך החיבור בין שני אנשים, ולא מחליפים אותו.
פעם חשבתי שאולי זה אומר שאני פחות בדס”מי.
פחות סאדיסט.
היום אני חושב שזה פשוט אומר שאני יודע מה שלי ומה לא.
ואני לא אלמד פרקטיקה רק כדי שתמשוך אליי נשלטת טובת מראה שרוצה להיקשר או להחתך או לריב איתי
(כן בראטיות, הכוונה אליכן)...
כי בסופו של דבר, בדס”מ עבורי מעולם לא היה רשימת פרקטיקות או דינמיקות שצריך לסמן עליהן וי.
הוא היה ועודנו החיבור שבין משיכה מינית, אמון, כניעה, אחריות וחילופי כוחות מודעיםו- רגש.
אני מחפש קודם את האדם.
את זו שארצה לחפור במח שלה, בנפש שלה ולדעת הכל עליה.
יש מי שרואים בפרקטיקות, בקינקים את לב העניין.
אני רואה בהן אמצעי, לא מטרה.
ואולי מבחוץ זה יכול להראות ונילי.
אבל עבורי, זה פשוט הבסיס לכל מה שעתיד לבוא.
ואולי זאת בכלל התשובה.
לא שאני ונילי.
אלא שהבדס”מ שלי נראה אחרת ממה שפעם חשבתי פעם שהוא אמור להיות.