אני לא מצטער.
להפך אני עדיין עם הטעם של הרטיבות שלה בפה שלי והגוף שלי רועד באנדרופינים של אחרי.
כן, הרצל.
בחור חמוד בן 65 שמתפרנס מהשווארמה הזו שלו ועומד שם מהבוקר עד הערב.
הרצל שיודע בדיוק איך אני אוהב את זה, מלאה בשר, עסיסית, עם טיפה חריף שצרב לי את השפתיים.
הוא תמיד שם לי את הצ’יפס בפנים… ואז דוחף עוד קצת בצד, מפנק אותי בשעות הקטנות של הלילה.
אבל היום…
עברתי ליד השווארמה השכנה, הגדולה יותר, המושכת.
מה אני אעשה היא קרצה לי.
מה אני אעשה, זה היה רגע של חולשה ואין לו עגל, רק הודו.
וכל מה שיכולתי לחשוב זה שאני רוצה אותה בפה שלי.
להכניס את הלשון שלי לתוך ובין השפתיים של הלאפה הזו.
שהיא תרגיש אותי נוגס בה.
נכנסתי.
היא חייכה.
לקחתי את הלאפה בשתי הידיים המלאות ורידים של אחרי אימון, פתחתי אותה לאט, בעדינות, ואז דחפתי אותה לפה שלי, הירגשתי את המיצים שלה מופרשים לי בפה.
הצ’יפס טעים כאילו טוגן במיצי כוס של מלאכית.
בשלב מסוים פשוט עצמתי עיניים ונתתי לזה לקרות.
השפרצתי את הנוזלים לכל מקום.
כמה מלוכלך אני עכשיו.
אפילו העמבה עשתה סיבוב וירדה לי ...על החזה.
ועכשיו אני פה.
חצי עירום, עם לאפה גמורה ורגשות אשם.
הרצל ראה אותי.
אני בטוח.
ראיתי אותו דופק לי מבט, מסתכל מהצד… פגוע. נבגד.
אולי אפילו… מגורה?
הרצל, אתה קאקווין יכול להיות?!
מה אגיד לו?
איך אעמוד מולו כשהוא שוב יאחוז לי בלאפה?
כשכל מה שאחשוב עליו זה על השווארמה מהשכנה… והדרך שבה היא החדרתי בה את השיניים שלי לי כמו טקס טנטרה טורקי?
סליחה הרצל.
אבל הגוף שלי בחר.
והלשון שלי? היא מכורה לבשר טרי.
בוא נהיה במערכת של שווארמה פתוחה?
עזוב.
בפעם הבאה אכנס לשתיכן יחדיו.