יש בי בימים האחרונים מצב אמביוולנטי שקשה להסביר.
מצד אחד - אין לי כוח.
אין חשק, אין אנרגיה, אפילו המחשבה על להתחיל היכרות חדשה מרגישה כבדה מדי.
הסבלנות קצרה, והצורך להתכנס פנימה גובר.
הקול הפנימי אומר להישאר במוכר, להינות מהשקט.
אני מתענג על הבדידות הזו כמו על כוס יין אדום.
לוגם לאט, מרגיש את החום נפרש מבפנים.
הגוף רפוי, הראש נקי, הזמן נעצר.
ומצד שני - יש בי רעב.
צורך כמעט פיזי להרגיש שוב את החשמל של התחלה.
את המבטים שמודדים מרחוק, את השאלות הראשונות, את הרגעים שבהם מתחילה להיווצר שפה משותפת.
המשיכה לבנות דינמיקה מאפס, לראות איך כל פרט קטן מעצב את המרחב בינינו, מרגשת ומסוכנת באותה נשימה.
רעב למבט שננעל, לפה שנפתח לענות לי, לידיים שנמתחות כשהן נכבלות.
רעב להרגיש את הדופק של מישהי מתגבר תחתיי, את הצריבה של הצלפה על עור, את הרעד בברכיים כשהיא לא יודעת מה יקרה בשנייה הבאה.
זה להיות גם שבע וגם רעב.
לדעת שאין בי אנרגיות מיותרות להשקיע ובאותו זמן להרגיש את הלהט שבוער בפנים.
הראש מבקש שקט, הלב רוצה סערה.
אני נותן לשני הצדדים להתקיים יחד.
בלי למהר להכריע, בלי לדחוף בכוח.
אומרים ש״עם האוכל בא התיאבון״
כי אני יודע שבסוף, כשיגיע הרגע הנכון, הרעב ינצח.