יש מפגשים שלא משאירים חותם, ויש כאלה שנשארים גם הרבה אחרי שנגמרת הדינמיקה.
לא בגלל מה שקרה, אלא בגלל מה שנגע בהם בפנים.
נשלטת עבורי יכולה להפוך למראה מדויקת.
לא מראה של אגו (התנצחויות) ולא מראה שמייפה מציאות (אידיאליזציה), אלא מראה שמחזירה תמונה חיה של חלקים פנימיים בעבר שלי שלא תמיד אני פוגש בעצמי במודע.
היא לא באה לשקף אותי כמובן, ולא מתכוונת לשמש מראה, אבל עצם הנוכחות שלה, הסיפורים שהיא מביאה, האופן שבו היא מתנהלת במצבים רגישים, מדליקים בי זיכרונות רגשיים עמוקים.
כשהיא מספרת על חוויות שעיצבו אותה, על רגעים שבהם הייתה צריכה להחזיק, להישמר,לפחד, להרגיש חוסר וודאות מסויימת, להילחם או להיכנע למציאות, אני לא נשאר בחוץ ומקשיב בתיאוריה.
אני שם את עצמי בפנים.
לא כי הייתי באותן סיטואציות בדיוק, אלא כי הרגש שהיא מביאה מציף בי סיטואציות רגשיות מקבילות מהעבר שלי.
מקומות בהם גם אני עמדתי מול חוסר וודאות, מול צורך להחזיק חזק מדי, מול רגעים שבהם למדתי להקשיח כדי לשרוד.
לא אותו סיפור, כן אותו התדר של הרגשות.
ובמקום הזה היא הופכת עבורי למראה.
דרך התגובות שלה אני רואה איך אני הגבתי אז. דרך הפחדים שלה אני פוגש פחדים שהעדפתי לשים בצד.
הדרך שבה היא מתבלבלת אני רואה גרסאות ישנות שלי מתלבטות.
זה לא תהליך נוח, אבל הוא בעיני הוא מדויק.
הנשלטת משמשת מראה עבורי, פה בדיוק המהות של ״מסע משותף״.
ככה אני מצליח להתחבר, להבין, לשלוט, להתוות, לשנות.
וככה גם אני מבין צרכים חדשים שלא ידעתי קודם.
שליטה שנולדת מזיהוי
השליטה שלי לא בהכרח נובעת מרצון לשלוט סתם במישהי שאני נמשך אליה פיזית, ולא מצורך להרגיש מעל.
היא נולדת במקום שבו יש זיהוי.
לא זיהוי שטחי ולא הזדהות רגשית מתבלבלת, אלא זיהוי עמוק של תנועה פנימית מוכרת.
כשאני מקשיב לאישה שמולי מדברת על חוויות, על הפחדים שלה, על המקומות שבהם היא מתכווצת או מתרחבת, אני מחפש דבר אחד- תהודה פנימית, תורת הרטט.
משהו בי צורך לענות לזה מתוך הזיכרון שלי, מתוך החוויה שלי, מתוך שכבות שכבר השלתי.
אם הדרכים שלנו לא נפגשו בעבר בשום נקודת רגש, אם הסיפור שלה לא מפעיל בי לפחות הד קלוש, השליטה לא תהיה אמיתית.
היא תישאר חיצונית.
טכנית.
מדויקת אולי במבנה, בפרקטיקות...אבל ריקה בתוכן.
שם לרוב אני מאבד עניין.
אני לא יכול להוביל תהליך בלי לזהות את הדרך מבפנים, אחרת אני רק משחק תפקיד.
כשיש זיהוי, השליטה כבר לא מרגישה כמו מאמץ. היא מרגישה כמו המשך טבעי של תנועה משותפת.
ההובלה נבנית לא מתוך כוח אלא מתוך היכרות עם המקומות שהיא חוצה.
אני מזהה אצלה פחדים מסוימים כי הלכתי בשבילים דומים בעבר שלי.
אני מבין את ההתנגדויות שלה כי הכרתי אותן בצד השני.
אני לא מגיב אליה מתוך עליונות אלא מתוך היכרות עם השטח הפנימי.
ובדיוק שם השליטה מפסיקה להיות פעולה והופכת למצב תודעתי.
וגם אני מראה עבורה, אני רק זה שמוביל אותה לשם...ושם, בדיוק הכוונה כשאני כותב בפרופיל שלי ״היא פוגשת את עצמה״.