להגיד לו זה שריר.
במיוחד אם זה משהו שאת לא רגילה לעשות...
ולי תמיד היה קשה.
וזה לא שבצורה מובהקת לא רציתי לעשות משהו ובכל זאת עשיתי
זה לשכנע את עצמי שאני בעצם כן רוצה את זה רק כדי להמנע מהאי נעימות של להגיד לו.
זה לספר לעצמי סיפורים "הוא חמוד" "בטוח הוא יהיה טוב במיטה" "עוד שנייה והריח כבר לא יפריע לך" וכל מיני סיפורים מטומטמים אחרים שאני מספרת לעצמי כדי להרגיש בסדר עם הסיטואציה.
כדי לא להרגיש רע וכדי שתמיד אתפס כחמודה.
וככה הייתי עד לא מזמן.
לא ידעתי להגיד לא...
וכמעט כל דייט שיצאתי הסתיים בסקס.
כי לא ידעתי מה זה להיות נאמנה לעצמי ולהגיד לא.
גם "אולי" זה אומר לא.
אבל היום זה כבר לא ככה.
אני מתרגלת שוב ושוב איך זה מרגיש להגיד בקול רם "פחות זורם לי" או "לא הערב" או "נחמד לי אבל נראה לי נפרד כידידים" וככל שאני שומעת את זה בקול יותר פעמים זה נהיה לי קל יותר.
אני מרגישה פחות רע עם זה.
והאמת, זה מרגיש טוב.
אני מתחילה להבין מה הערך שלי.
ואני מתחילה להבין שזה בסדר שיש יותר "לא" מאשר "כן".
מה גם זה הופך את ה"כן" לעוצמתי יותר.
אני אומרת "כן" כשאני ממש רוצה את זה, כשאני ממש בעניין שלו ולא כי סתם לא נעים לי להגיד לו.
והרבה פעמים אנשים מבלבלים את הנחמדות שלי וההקשבה שלי לסימן שאני בעניין שלהם.
כי משום מה קשר עין ודיבור פתוח בין 2 אנשים לא מובן בימנו ותמיד מסמל כימיה.
וזה מקשה עליי יותר. (כי אני בן אדם נחמד)
אבל אני כל יום לומדת (כמו שאני תמיד אומרת)
ואני שמחה במקום שאני נמצאת בו היום.
