איך לוקחים דברים כמובן מאליו לפעמים.. ורק כשחסר אז מרגישים בחוסר יותר.
לפני חצי שנה גרתי לבד פעם ראשונה אחרי הגירושים עם האקס.
גרתי בדירה רק עם השם שלי על החוזה שכירות, מקום שיכולתי לעשות מה שבא לי שם בלי לחשוב פעמיים.
יכולתי להסתובב ערומה, יכולתי לבשל מה שבא לי, יכולתי להזמין את מי שבא לי, והרגשתי תמיד בטוחה שם. דאגתי שהדירה תהיה נעימה ומזמינה.
אבל רציתי לעזוב לטייל בחו"ל, אז גם את הדירה הייתי צריכה לעזוב, וכבר חצי שנה שאין לי את המקום הבטוח שלי יותר. שאין לי לאן לברוח כשאני צריכה רגע להתנתק ולהיות לבד.
כבר חצי שנה שאני סוחבת תיק בגדים איתי לרוב המקומות שאני הולכת, שאני ישנה אצל חברים ומשפחה, שאני מנסה להרגיש כמה שיותר בנוח במיטה זרה.
חצי שנה שאני לא זוכרת איך זה הרגיש לישון על המזרן הרך שלי עם הסדינים האהובים עליי עם הריח של המרכך כביסה שאני אוהבת.
חצי שנה שאני אומרת לאנשים בבושה כששואלים אותי, שאני גרה עם ההורים שלי, כי לא גרתי עם ההורים מאז שהייתי בת 18 לפני הצבא, וזה כל כך מביך אותי. שונאת להרגיש כמו ילדה קטנה ותלותית.
אבל הזמן הזה תכף תם ויהיה לי שוב את המקום הבטוח שלי. תכף אני אשכיר לי דירה חמודה במרכז, שתוכל להכיל את כל הצרכים שלי. שאוכל לארח שוב אנשים שאני כל כך אוהבת. שאוכל להרגיש יציבה ובטוחה בעצמי.
אני כבר מפנטזת על זה. אני רואה את זה כל כך ברור שזה כמעט מציאות.
תכף...
*בתמונה, תמונה שגוגל טרח להזכיר לי של הסלון החמוד שלי מהדירה בראשון לציון במצב
